עמון ומואב נאסרו לבוא בקהל ישראל לעולם: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם עַל דְּבַר
לפני יציאת עם ישראל לקרב צומצם המערך הצבאי, והיו ששוחררו מהקרב. עיון במקראות חושף שתי קבוצות שונות של אנשים הפטורים מהיציאה לקרב. הקבוצה האחת מורכבת
"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א). "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, וכולם בנים בין כהן ובין
פעמים שאנו פוגשים בעיקר בצעירים המבקשים קשר עם הקב"ה ועושים זאת בדרכים רוחניות שונות ומגוונות, אולם קשה עליהם המחויבות לפרטי המצוות; לדעתם ההתמקדות בפרטים פוגעת
שלא במקרה ביקשה התורה לנסח בלשון מיוחדת וייחודית את פניית העם למשה בשני מאורעות שונים באותו מטבע הלשון – 'ותקרבון אלי'; האחד בהקשר לחטא המרגלים
פרשת מסעי פותחת בתיאור מפורט של מסעות בני ישראל: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת
בתגובה לפסיקת רבני העדה החרדית בשנת תש"ח שאסור לבחורי ישיבה להתגייס לצבא כתב הרב הגאון שלמה יוסף זוין, מייסד האנציקלופדיה התלמודית, מאמר מפורסם (פורסם בחוברת
פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות לקראת הכניסה לארץ. בסופה חורגת לכאורה התורה מהרצף וחותמת במצות הקרבנות בכלל וקרבן התמיד בפרט. התורה עוסקת בעיקר במוספים אולם היא
מיכה הנביא דורש מאתנו לזכור מגוון מאורעות שהתרחשו לאחר יציאת מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם עַמִּי
בפרשת חוקת מתוארת השנה הארבעים (והאחרונה) להליכת בני ישראל במדבר. נדמה שהלקחים לא הופקו – העם המשיך בתלונותיו על מזון ומים. במהלך 40