פעמים שאנו פוגשים בעיקר בצעירים המבקשים קשר עם הקב"ה ועושים זאת בדרכים רוחניות שונות ומגוונות, אולם קשה עליהם המחויבות לפרטי המצוות; לדעתם ההתמקדות בפרטים פוגעת בעבודה הרוחנית המבטאת קשר ישיר עם הקב"ה. נראה שהפסוק הפותח את פרשתנו מבקש להתנגד לגישה זו: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיך".
לכאורה מדובר כאן בעוד פסוק המתאר את מחויבות ישראל לשמירת התורה ולקיום מצוות. ואולם רש"י במקום מתייחס לניסוח המיוחד שבפסוק – 'והיה עקב תשמעון': את המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. התורה מזהירה את האדם מפני הזלזול במצוות קלות. אי-הקפדה על מצוות הנראות 'קלות' מעידה על זלזול בהן. וכך לפי המדרש אמר דוד המלך:
למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. אמר דוד תרי"ג מצות נתת לנו קלות וחמורות, איני ירא מפני מצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אלא מפני הקלות, אותן שבני אדם אין משגיחין עליהם ומשליכין אותן תחת עקביהן, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה (ילקוט שמעוני תהילים תשנח).
אדם בעל מצפון אינו מסוגל לעבור על עברות חמורות; הבעיה טמונה בעברות הקלות, שבני אדם נוטים לזלזל בהן. פעולת הדישה מוגדרת כדריכה על התבואה. בפעולה זו אדם בורר גם את האוכל מן הפסולת; הוא עלול לברור את המצוות החמורות ולהזניח את הקלות.
ואולם אפשר להסביר את 'עקב' בפירוש אחרת, וכך כתב בעל 'שפת אמת':
שיש מצות שתלויין בראש האדם ובלב ובשאר איברים… ויש נגד העקבים והן מצות קלות. כמו שהראש חשוב מן הרגל ומכל מקום קיום האדם על רגליו שהם היסוד שהאדם עומד עליהם, כמו כן מצות קלות להם הקדימה שכל היסוד עליהם.
העקב אינו נחשב לאחד מהאברים החשובים בגוף האדם; תפקידו לשמש בסיס לגוף העומד על גביו. באברים החשובים, כדוגמת הראש והלב, זקוקים ליציבות, והיא קיימת בזכות העקב. המסר הבוקע מדברי השפת אמת הוא שאי-אפשר לגשת למצוות המיוחדות והקשות בלא הבסיס והתשתית של המצוות השגרתיות והיום-יומיות. צמיחתו הרוחנית של האדם באה מעבודה שגרתית וקבועה מהמצוות ההן שעלולים לזלזל בהן.
התורה מזהירה אותנו על שמירת הפרטים משום שהיא מבינה את נטיית האדם לזלזל בפרטים. הזלזול בעברות הקלות יכול דווקא לצמוח מקרקע פורייה ומתוך אמת וכנות לב. אדם שיש לו אמונה גדולה ונפשו רחבה ורוחנית עלול לדחוק את המעשים ואת הפרטים הקטנים. אדם מבקש להתרומם, נפשו חפצה באידאלים גדולים, ודווקא עולם ההלכה והפלפול מאיים להטביעו ולדכדך את נפשו. במקום להגביה עוף הוא מרגיש שהוא כלוא בארבע אמות של הלכה. שואף לחתור אל 'מעשה המרכבה', אבל הסעיפים הקטנים של המשנה ברורה מאיימים להשאירו במקומו.
'והיה עקב תשמעון' – התורה מזהירה אותנו מתפיסה מסוכנת שכזו. אוי לאמונה המתרחקת מהמציאות, המבטלת את המצוות הקלות ודוחקת את פרטי ההלכה.
אי-אפשר לחלק בין הכלל לפרט, בין האידאל למעשה. אידאלים המנותקים מהפרטים עלולים להתמוסס, להיות יבשים, חסרי טעם רוחני. אין חילוק בין נבואה לחכמה, בין מחשבה להלכה, בין עיקרי המצוות לפרטיהן. הכול עשוי מקשה אחת צרופה ומלוכדת.
המצוות הקלות לא רק שאינן מכבידות אלא הן מנווטות את האדם לחוף מבטחים, לעולם של "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם", וכך ניגש הרש"ר הירש לסוגיה שלנו:
אל נדון מדעתנו איזו מהן שכרה מרובה, כדי לקיים אותה בייחוד. שבילי התורה הם מעגלים ההולכים ומתרחבים, העוברים זה אל זה ומצטרפים זה לזה. אין עינו של אדם שולטת עד סוף כל התוצאות של קיום מצוה אחת. המצוות אחוזות זו בזו ומצוה הנראית קלה בעינינו מביאה לידי תוצאות נרחבות ביותר. משום כך נקיים את כל המצוות, בלא הבדל, באותה מידה של זהירות. תוקף כולן יהיה שוה בעינינו ונקיים את כולן רק מתוך רגש החובה, ואל תדריך אותנו המחשבה על השכר הצפוי מהן.
אם כן, רק כאשר התורה תמימה – ביכולתה להשיב נפש. אסור שתהיה סתירה בין תחושת הרוחניות להתמקדות בפרטי המצווה; כל חלקי התורה משלימים זה את זה.