בפרשת חוקת מתוארת השנה הארבעים (והאחרונה) להליכת בני ישראל במדבר. נדמה שהלקחים לא הופקו – העם המשיך בתלונותיו על מזון ומים. במהלך 40 השנה הללו הוריד ה' מן לעם, והם זכו למי שתייה בזכות מרים. לאחר מות מרים כלו מקורות המים, והעם שב והתלונן כדאשתקד. בפרשה מתוארות שתי תלונות הדומות בתוכנן, אולם ניכר פער ניכר בתגובה האלוקית. וזו לשון התלונה הראשונה:
וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' : וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת (במדבר כ, ב-ה).
הקב"ה נענה לתלונת העם וציווה את משה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם".
לאחר זמן קצר חזר העם והתלונן:
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (שם כא, ד-ה).
לאחר תלונה זו לא סיפק ה' מזון ומים אלא הכה אותם בנחשים: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל". בעוד לאחר התלונה הראשונה נענה הקב"ה לבקשת העם הרי שלאחר התלונה השנייה הכה אותם במכה כואבת. לכאורה מדובר בשתי תלונות זהות – מדוע הייתה תגובת ה' כה שונה בכל אחת מהתלונות?
התבוננות נוספת בפסוקים מגלה שוני בין שתי התלונות. התלונה הראשונה לגיטימית; אין לעם מקורות מים ולכן התלונן. תסכול העם מורגש ותלונתו מתייחסת גם לעצם העלייה לארץ: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע", ואולם כאשר התלונה היא לגיטימית, אפילו שנכללו בה אמירות מיותרות, אין דנים את העם בשעת כעסו.
בתלונה השנייה התריס העם כלפי מעלה. בתלונה זו פקפק העם בסמכות הקב"ה ובסמכות מנהיגם משה. וכך נאמר: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה". אמנם תוכן התלונה הוא חסרון המים, אבל הדרך שבחר להתלונן בה – פסולה.
העונש שקיבל העם מעין מכה ממכות מצרים. עונש שבא על התרסה כלפי שמיא. התרופה למכה זו היא הדגשת התלות בהקב"ה. כשם שפרעה התחנן וביקש ממשה שיתפלל כדי להסיר את המכה מארצו, כך ישראל מבקשים בלשון דומה לזו של פרעה: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם". מי שדיבר סרה על ה' והפגין חוסר אמונה, תרופתו שיצטרך לבוא לפני ה' ולבקש תרופה ועזרה.
כל אדם שואל ומקשה שאלות על הנהגת הקב"ה בעולם – וזה לגיטימי. כל אחד רשאי לבקש את בקשותיו ולהתפלל על שאיפותיו, אולם אסור להתריס ולכפור בטוב שמעניק לנו ה'. בתלונה הראשונה התלוננו ישראל על חוסר המים מתוך תודעה עמוקה שהקב"ה הוא המספק חיים לכל ברייה. בתלונה השנייה התריס העם כלפי שמיא, ובקשת המזון והמים שימשה ככיסוי להתרסה.
תלונות ובקשות הן לגיטימיות בכל מערכות חיינו. מותר להתלונן במקום העבודה, מותר לבכות על יחס לא-הוגן בקהילה, אבל לעולם אסור לפגוע ולהתריס כנגד המערכת כולה. גם כאשר קצרה נפשנו עדיין נותרו דרכים להשגת מטרותינו ולהגשמת כמיהתנו.