מיכה הנביא דורש מאתנו לזכור מגוון מאורעות שהתרחשו לאחר יציאת מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' ". בצאתו ממצרים עבר עם ישראל אירועים רבים, ובכל זאת את פרשת בלק אנו זקוקים ללמוד ולזכור באופן מיוחד. לא די בזכירת הצר הצורר עמלק, המבקש להשמיד ולכלות את ישראל, אלא יש לזכור אף את העמים שביקשו לכלות את ישראל בדרכים אחרות וערמומיות כמו זו של בלק ובלעם.
חז"ל דנו ספציפית בפרשת בלעם מכיוון אחר: "משה כתב חמשה ספרי תורה, וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם (ירושלמי, סוטה ה, ו). בתלמוד הבבלי אנו מוצאים אמירה דומה: "ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב" (בבא בתרא יד ע"ב). אך נראה שיש הבדל מהותי בין הברייתא הנמסרת בבבלי למקבילתה הארץ-ישראלית. נקודת המוצא הטקסטואלית לבחינת הבדל זה היא כפילות פרשת בלעם. הרי משה כתב את כל התורה, מדוע ראו חכמינו צורך לחזור ולהזכיר בנפרד שמשה כתב את פרשת בלעם? רש"י מסביר: "ופרשת בלעם – נבואתו ומשליו, אף על פי שאינן צורכי משה, וסדר מעשיו".
ננסה להציג הסבר אחר המתאר את פרשת בלק בפרספקטיבה אחרת. לעולם לא נוכל להוכיח אם ניסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל התרחשו באמת מאחר שניצב הרחק מעם ישראל, ואף בשעה שעמד בלעם בראש צורים וניסה לקלל את ישראל – לא היו יכולים להבחין בו בעודם יושבים למטה. דווקא משום כך אנו נדרשים לתוספת חיזוק לפרשת בלעם. כנגד המערערים אמרו חז"ל שמשה כתב גם את פרשת בלעם מפי הקב"ה. רבי משה סופר חידד נקודה זו:
נחזור להנ"ל כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפ' בלעם מי הגיד לנו, מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו… וישראל היו שרויים במדבר ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר, שמביטים עליהם מראש ההר הזה, ושמנחשים עליהם. ואפי' משה לא ידע ורק מפה הקב"ה (חתם סופר חלק ב סימן שנו).
פרשת בלק מתעדת אירועים המתרחשים מאחורי הפרגוד. אין אחד היכול להעיד על אמתותם חוץ מקבלה במסורת ממשה ששמע מהקב"ה. ייתכן שפרשה זו נכתבה על מנת להטמיע בנו את האמונה שבמהלך הדורות יש המבקשים לקלל ולהשמיד את האומה היהודית ואיננו יודעים ומודעים לכוונת הגורמים העוינים ההם, שכן לא כל תכנון ידוע לאנשי אמ"ן והמוסד. הקב"ה מסכל בכבודו ובעצמו את מזימתם במגוון דרכים.
נקודה נוספת המתחדדת בפרשה היא שדווקא בלעם, כצופה מהצד, מחמיא לעם ישראל. בלעם משבח את הצניעות של ישראל : 'מה טוב אוהלך יעקב משכנותך ישראל' ואת שורשיו החזקים. לא פעם קורה שמחמאות שומעים דווקא מאורחים או מאנשים הצופים מבחוץ, בעוד החברה והקהילה ביקורתיות ביחס לעצמן משום שהן עסוקות בתככים פנימיים. ראייתו המיוחדת של בלעם מראש צורים מיוחדת ביכולתה לראות פנים אחרות בעם ישראל. בלעם פגש את ישראל ברגע של משבר שבמהלכו נאלץ העם להיפרד ממנהיגיו, מרים, אהרן ומשה. שמא זה רגע מיוחד וטוב לקלל ולפגוע?
גם בימים אלו, שהנסתר רב מהגלוי, ואנו עומדים ברגעים מכריעים בהוויית מדינת ישראל, אין ביכולתנו לצפות את הנולד – אבל מתוך הפרשה נלמד שהקב"ה שומר עלינו אפילו שאין אנו יודעים על כך. נלמד מברכות בלעם שלא לגמד את תדמיתנו, שכן מבחוץ אנו נראים טובים יותר וחזקים יותר, בזמן שמחמת מריבות פוליטיות וחברתיות אנו רואים את עצמנו כחלשים.
לאויב שנמצא בתוכנו יש מאגרים המלאים בתחמושת ביהודה ושומרון וקל וחומר בעזה. קשה להסביר את עמידתנו מול האויב ולהתעלם מהנסים הנסתרים, שכן שומר ישראל לא ינום ולא יישן.
אם כן, פרשת בלק היא נדבך יסודי וקיומי לאמונתנו, ושמא זו הייתה כוונת חז"ל בבבלי: "רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור" (ברכות יב ע"ב). ראויה פרשה זו להיאמר מדי יום בקריאת שמע בשל המסר האמוני שהיא משדרת, אבל מפאת טורח הציבור נמנעו מלתקן זאת.