עמון ומואב נאסרו לבוא בקהל ישראל לעולם: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךּ … לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם" (דברים כג, ד-ו).
העמונים והמואבים מוחרמים משום שלא סיפקו לישראל לחם ומים בצאתם ממצרים. הייתכן שעל ביטול מצוות הכנסת אורחים יהיה עונשם כה גדול? האם מגיע להם עונש הגדול מעונשם של המצרים שנאסרו רק עד דור שלישי? זאת ועוד מדוע אין התורה מנמקת את איסור ההרחקה של מואב בשל עוונם בחטא פעור? ואם ההחרמה הייתה בעטיו של חטא פעור, הרי שהאיסור היה צריך להתמקד דווקא בבנות מואב – הפוך מדרשת חז"ל, המתירה את המואבית והעמונית לבוא בקהל. שאלות אלו אתגרו את הפרשנים למצוא נקודות משמעותיות בחטאם של מואב ועמון:
לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. מלמד שמקבלין עליהם גרים. כי גר היית בארצו א"ר אלעזר בן עזריה מצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמן… ואפ"ה קבע להם הכתוב בשכר. המקבל את האכסנאי בתוך ביתו ומאכילהו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ"ו (פסיקתא זוטרתא פרשת כי תצא).
המדרש מעצים את כוחה של הכנסת אורחים על מנת להסביר את המתקת הגלולה המאפשרת למצרים לבוא בקהל אף ששעבדו את עם ישראל ורדו בו בפרך. ואולם יהיה קשה להסביר שבעטיו של חטא זה יוחרמו עמון ומואב לעולם. לכן הוסיף הרמב"ן והסביר שחטאם של עמון ומואב אינו מסתכם רק בהימנעות מהכנסת אורחים אלא אף בכפיות טובה. סירוב עמון ומואב לספק לחם ומים לצאצאי אברהם, שניסה בכל מאודו להציל את לוט ומשפחתו, היא כפיות טובה.
ואולם לדעתי אפשר לאפיין את חטאם של עמון ומואב בזווית נוספת; לשם כך עלינו לחזור היסטורית למקום שנולדו בו עמון ומואב. לוט ובנותיו נמלטו מסדום ולנו במערה. המעשה שעשו בנותיו של לוט והביא להולדת עמון ומואב – אפשר לפרשו באחת משתי אפשרויות: מצד אחד נוכל להגדיר את לוט כחמדן, איש רודף תאוות המוכן לעבור על חטא חמור של גילוי עריות עם בנותיו שלו. לוט הסתתר במערה ותחת מעטה שכרות זמם את החטא הנורא של גילוי עריות. מצד אחר ממעשה בנותיו של לוט נוכל לראות חסד עצום לעולם כולו. הן סברו שמהאנושות נותרו רק הן ואביהן לוט, וחשבו להציל את העולם מחורבן ואת האנושות מכליה ולבנותה מחדש בדיוק כמו לאחר המבול. "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע".
בנות לוט קיבלו השראה ממעשהו של קין שנשא את אחותו כדי לבנות את העולם (על פי סנהדרין נח ע"ב). קין היה בודד ונאלץ לשאת את אחותו על מנת לבנות את העולם, וכמותו היו בנות לוט סבורות שאין אחד שנותר בעולם, ושהכול נחרב בסדום, וכי קיומו של העולם נחוץ גם במחיר גילוי עריות עם אביהן. מעשה הבנות היה כולו חסד ברצותן להמשיך את קיומו של העולם, ולעומתן גילה לוט בן העיר סדום חמדנות, ובערמומיות ניצל את המצב כדי לקיים יחסי אישות עם בנותיו. לאחר שנים הפכו עמון ומואב לעמים, וסירובם לתת לחם ומים לעם ישראל חשף את זהותם האמתית. עמון ומואב המשיכו את דרכו הסדומית של לוט אביהם בהיותם רודפי בצע ותאווה – ולא הושיטו עזרה בסיסית לישראל בניו של אברהם. שמא הפער שהתגלה בין כוונת הבנות לכוונת האב הוא היסוד לדרשת חז"ל: "עמוני ולא עמונית מואב ולא מואבית". בנות לוט פעלו מתוך מסירות נפש להציל את העולם, ולכן אין חלים עליהן איסורי חיתון. רות המואבייה המשיכה את דרכן של בנות לוט, ולכן הייתה ראויה להצטרף לעם ישראל ואף זכתה שממנה יצא המשיח ומלך ישראל. בני לוט אימצו נהנתנות המשולבת בכפיות טובה – והיא החמורה בעברות – ולכן לא יהיה חלקנו עמהם.