שלא במקרה ביקשה התורה לנסח בלשון מיוחדת וייחודית את פניית העם למשה בשני מאורעות שונים באותו מטבע הלשון – 'ותקרבון אלי'; האחד בהקשר לחטא המרגלים והאחר במעמד הר סיני.
בשחזור חטא המרגלים המופיע בפרשתנו: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כב), ובאותו מטבע הלשון במעמד הר סיני: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם" (שם ה, כ).
רש"י נגע בלשון התורה, והסביר בדרכו המיוחדת שאמנם באותו מטבע הלשון עסקינן אבל היה הבדל עצום בין שתי ההתכנסויות – האווירה הייתה שונה עד מאוד:
ותקרבון אלי כלכם – בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ-כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים.
במעמד הר סיני עמדו כולם עמידה מופתית ומסודרת; הצעירים כיבדו את אבותיהם: "מפני שיבה תקום". לעומת זאת בשעה שעמדו לפני משה ודרשו את שילוח המרגלים עמדו והפגינו – הילדים דחפו את הזקנים והזקנים את הראשים.
מדוע היה צריך משה להדגיש במהלך התוכחה את אופן עמידת ישראל בעת שביקשו את שליחת המרגלים ובעת קבלת התורה? מסביר רבי אפרים מלונטשיץ בפרושו 'כלי יקר' על התורה:
אלא לפי שכל זה מענין התוכחה לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מתן תורה, וכך אמר להם: במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות וכשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי: מי יתן והיה זה לבבם כל הימים. האמנם, כשבאתם לשלוח מרגלים באתם בעירבוביא ילדים דוחפים זקנים אגלי מילתא למפרע (נודע הדבר למפרע) שגם הקריבה של מתן תורה לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קנייני הגוף אבל קנין תורה רחוק מכליותיכם, ועל כן שלחו הילדים את הזקנים מלפניהם לומר אתם קודמים לקבל את התורה כי בישישם חכמה…
היינו מצפים שבשעה שקיבל את התורה יתלהב העם משמיעת דבר ה' בעולם. ההתלהבות יכולה לגרום לשבירת מחיצות, לדחיפות, לצעירים העלולים להתעלם ולדחוק את הזקנים לקרן זווית. לכן לימד עליהם משה זכות – האהבה מקלקלת את השורה, אבל יש להתנהל בצורה מכבדת. אבל אחר כך כשדרשו ממשה את שליחת המרגלים לארץ, הייתה סערת רוחות שגרמה לדחיקת הזקנים ולדחיפתם. התסיסה שליוותה את חטא המרגלים לימדה אותנו שכאשר העם מעוניין ורוצה להשיג מטרה מסוימת הוא יכול לתסוס. לימוד הזכות של משה התפוגג, שכן יש לפנינו עדות נאמנה שהשקט הנפשי שליווה את מעמד הר סיני שיקף אדישות. כולם נותרו אדישים וכל אחד התחסד ונתן את הכבוד למבוגר ממנו. בנקודה זו הוכיח אותם משה: היכן היו הכוחות הללו במעמד הר סיני? מדוע לא התלהבו במעמד ההוא לפחות כמו במעמד הבקשה לשליחת המרגלים?!
תוכחת משה נוגעת לכל אחד מאתנו. כל אדם מודע לכוחות המיוחדים המצויים בו, אולם השאלה היא היכן מושקעים הכוחות הללו. האתגר הרוחני שניצב לפנינו הוא הכוונת המוטיבציה לתחומים רוחניים. אותו כוח הרצון שאנו מפעילים כדי להשיג דברים חומריים צריך לבוא לידי ביטוי בתחומים הרוחניים, החינוכיים, הקהילתיים.
לאחרונה נכנסנו לתקופה שראשיתה בחטיפת הנערים היקרים מפז ורציחתם, איל, גיל-עד ונפתלי, השם ייקום דמם – ומיד לאחר מכן החלה מלחמה בחמאס. העם התאחד עם שלוש המשפחות היקרות ומיד בתום השבעה, בזמן שפרצה המלחמה, המשיך העם והסתער בהמוניו למילואים והצטרף לכוחות הסדיר. הקהילות שבעורף משדרות עצמה, וכל אזרחי מדינת ישראל פוקדים את בתי החולים, מבקרים חיילים ומסייעים בכל הנדרש. מתחולל כאן תהליך משמעותי באומה של 'ותקריבון' – לא רק הסתערות אלא הקרבה בגוף ובנפש. צריך לזכור את שעותיה היפות של האומה על מנת שנוכל להעריך כראוי את עצמתנו האמתית.