בית מדרש

  פרשת 'נגעי בתים' מתהדרת בפתיחה חגיגית וססגונית: "וַיְדַבֵּר  ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה

  טומאה מבטאת את המוות – ההתנתקות מהטבע. לכן כל מה ששייך לעולם הטבע אינו מקבל טומאה : כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה,  בעלי

  הסידור הפנימי של הפסוקים בתחילת הפרשה תמוה:   דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:

כמה שוקלת נשמה? נראה שלא כלום. ובכל זאת – היא קיימת. כמה שוקלת אינטליגנציה? גם אותה אי אפשר לשקול, וגם היא קיימת. לרובנו קל גם להבחין למי

מוקדה של פרשת שמיני הוא היום השמיני לחנוכת המשכן – יום שמתו בו  נדב ואביהוא. הדרמה שהתחוללה במשכן השאירה חותם בתוכנו ואפשר ללמוד לקחים משמעותיים

"לפעמים השנים מטילות צעיף סמיך על העבר. יש מאורעות שפעם היו חרוטים בזיכרון, חדים וברורים, ועם הזמן הם הולכים ודוהים, מאבדים את קווי המתאר המוצקים

  אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת  ה' אֱלקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ

  לאחר הקמת המשכן, המתין משה בחוץ ומחכה לאות וקריאה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד  ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:  וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל

   באיזו מידה האדם אחראי על השלכות בלתי צפויות של מעשיו ?תומס אדיסון המציא בשנת 1877 את הפונוגרף, אביו הקדום של התקליטור בן זמננו. אדיסון

  מילות הערכה ותודה כמעט שאינן נשמעות בתקופתנו.  בחיי היום הסוערים מלווים את האדם  מתחים העלולים לפגום ביכולתו לפרגן אפילו לבני משפחתו ולחבריו. פרשתנו מתארת