פרשת תזריע – במה מאמין התרמוסטט

כמה שוקלת נשמה? נראה שלא כלום. ובכל זאת – היא קיימת. כמה שוקלת אינטליגנציה? גם אותה אי אפשר לשקול, וגם היא קיימת. לרובנו קל גם להבחין למי יש אינטליגנציה גבוהה ולמי אין. ג'ון מקרת'י, ממציא הביטוי "בינה מלאכותית", טען שאפילו על מכונות פשוטות "כמו תרמוסטטים" אפשר לומר שיש להן אמונות. כשנשאל מקרת'י במה מאמינים תרמוסטטים, הוא השיב שלתרמוסטט שלו יש שלוש אמונות : "חם פה מדי, קר פה מדי, הכל בסדר" (פוסטמן, טכנופולין, עמ' 94). אך דומני שכל אדם נורמלי יבחין שלבני אנוש יש אינטליגנציה ולתנורים אין. אבל כשאנחנו אומרים שלבני אדם יש אינטליגנציה, אנחנו מדברים על ישות שונה לגמרי מאשר באומרנו שיש להם נשמה. האינטליגנציה אינה ישות מובחנת ומובדלת אלא הפשטה, הכוללת בתוכה אוסף מעורפל של כישורים ויכולות.

נוסיף עוד שלב : נניח שאנחנו אומרים על מישהו שיש לו רישיון לפתוח תחנת רדיו, או אזרחות בלגית, או פטור ממס הכנסה. כעת הביטוי "יש לו" משמש במובן שלישי. כאן אין שינוי מהותי באדם, אלא רק שינוי במעמדו המשפטי.

אחרי כל זה – למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא טמא, או שיש לו טומאה? ההבנה האינטואיטיבית גורסת שהטומאה היא מהות ריאלית, מעין שכבה דקיקה של סיאוב רוחני, ה"מתיישבת" על אדם או על חפץ. הסלידה מדבר טמא מרמזת שלטומאה יש ממשות משלה, שאנשים רוחניים במיוחד יכולים כמעט לחוש בה.

אך רבן יוחנן בן זכאי חשב אחרת. חז"ל מספרים שגוי אחד בא לפני רבן יוחנן בן זכאי ולעג לדיני פרה אדומה של היהודים. מדובר בטקס ייחודי שבו שורפים פרה אדומה, מערבבים את האפר שלה במים, ואז מזים אותו על הטמאים. למתבונן מן החוץ, טקס זה נראה כמעשה כשפים מאגי. רבן יוחנן בן זכאי, מנהיג זקן וחכם, הסביר לנוכרי איך טקס של פרה אדומה דומה מאוד למנהג המאגי המקובל עליו לצורך גירוש רוחות רעות. אותו גוי מצא את התשובה מספקת והלך לדרכו. מיד שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי : "לזה דחית בקנה, ולנו מה אתה אומר?". כך השיב להם רבן יוחנן בן זכאי : "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר להם הקב"ה : חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי" (במדבר רבה י"ט, ח').

רבן יוחנן בן זכאי טוען שהטומאה אינה מציאות רוחנית אלא הפשטה הלכתית. ישנם טעמים לדיני טומאה, שמן הסתם מלוא עומקם נשגב מעינינו. אך הטומאה אינה מעין חומר שקוף שנוחת על האדם, אלא מצב הלכתי. לחמנייה לא משנה את מהותה כשמגיע פסח;  רק מודבקת לה התווית ההלכתית המאיימת 'חמץ'. כך גם לגבי טומאה. תפישה זו באה לידי ביטוי גם בדיני צרעת, שהתורה מתחילה לדון בהם בפרשת תזריע. כך פסק הרמב"ם בהקשר זה : "הטומאה והטהרה תלויה בכהן. כיצד? כהן שאינו יודע לראות, החכם רואהו, ואומר לו – אמור טמא ; והכהן אומר – טמא. אמור טהור ; והכהן אומר – טהור" (טומאת צרעת ט', ב'). בדברים קצרים אלו טמונה תובנה מפתיעה. הטומאה תלויה בהכרזה של הכוהן. כל עוד הכוהן לא הכריז על טומאתו של המצורע – הריהו טהור. אם נחשוב שהטומאה היא מצב ממשי החל על האדם, קשה להבין מדוע יש משקל כלשהו להכרזתו של הכוהן. אם אני נמוך, לא יעזור לי שכל הכוהנים בעולם יכריזו שאני יכול לשחק ב- NBA. הכרזות אינן משנות עובדות. הכרזתו של הכוהן יכולה להיות משמעותית רק במערכת שמבוססת על הפשטה משפטית, ולא על חוקיות ממשית.

תפישתו של רבן יוחנן בן זכאי בנוגע לטומאה ולטהרה חשובה מאוד בנוגע ליחסנו למאגיה. המאגיה מבוססת על האמונה שהעולם מלא בחוקים רוחניים ובישויות סמויות מן העין, וביכולתנו להפעיל את כל המערכת הזו לטובתנו. כאשר מנטרלים את האמונות הללו, נשארים עם העולם האמיתי : מחרוזת שיני השום לא תעזור נגד כאבים ; עדיף לצחצח שיניים.