הני מילי – גיליון 7

בקבוצת הרס"ג השבוע היתה לנו ההזדמנות להגשים את החלום של כולנו… להיות ר"מ במגדל עז! במסגרת שבוע חזרה, כל חברותא היתה צריכה לבחור נושא ולהעביר שיעור על מה שלמדנו בשבועות האחרונים בפסחים. אנחנו בחרנו את נושא ארבעת הכוסות ומשמעותן בסדר.

בפרק עשירי ניתן למצוא את ארבע הכוסות בקשר לכל מיני מצוות- הכוס הראשונה מופיעה בקשר לקדושת היום, השנייה- לסיפור מצרים, השלישית- בקשר לברכת המזון, והרביעית- בקשר להלל.

רש"י ותוספות מציגים את התפיסות השונות לגבי מצוות ארבעת כוסות; רש"י בצ"ט ע"ב על המילים "ארבע כוסות" מפרש- "כנגד ארבע לשוני גאולה". מהמילים האלו נלמד שארבע הכוסות ביחד באו להיות כסמל של חירות. מול רש"י, תוספות בסוכה ל"ה ע"א עוסקים בהלל, ותוך כדי כך מזכירים את ארבע הכוסות- "מסתמא לא תקנו ד' כוסות אלא כדי לאמר עליהם הלל", או במילים אחרות- תוספות סוברים שכל כוס מבין ארבע הכוסות נחשבת ככוס ברכה ועומדת כמצווה בפני עצמה.

מה הנפקא מינה של חלוקה זו?

1. בקשר לקידוש; לפי תפיסת כוס ברכה, יש לנהוג כמו בשבת ויו"ט- רק מישהו אחד צריך לשתות כדי להוציא את כולם ידי חובתם, כי זו כוס מצווה; אבל לפי דעת רש"י, דרך חירות, כולם יצטרכו לשתות משלהם.
2. במקרה שיש למישהו יין רק לשתי כוסות ולא לכל הארבע, מה עליו לעשות? לפי שיטת כוס ברכה- כל כוס היא מצווה בפני עצמה, ולכן ישתה שתי כוסות ויקיים שתי מצוות; לפי רש"י, כיוון שבו מצווה אחת, מדובר כאן ב"חבילה" אחת- או הכל או כלום, ולא ישתה.
3. בקידוש רגיל יש שיעור של רביעית כוס- ע"פ תוספות, שיעור זה תקף גם לגבי ארבע כוסות; אבל, לפי דרך חירות- נתחייב לשתות רוב הכוס.
4. בהקשר להחזקת הכוס; לשיטת 'כוס ברכה' יש להחזיק את הכוס לאורך המצווה כמו בקידוש בשבת- כך למשל יש להגביה את הכוס לאורך מצוות "מגיד"; אך לשיטת 'דרך חירות'- אין חיוב שכזה.

במהלך החברותא שלנו ניסינו לחשוב האם יש משמעות וקשר בין התפיסות השונות האלה לבין אופי הסדר עצמו. תוך כדי לימוד, ראינו שהמחלוקת הזאת נובעת ממשהו יותר עמוק ומצאנו שיש קשר בין המחלוקת הזאת למחלוקות אחרות; ייתכן שגישת תוספות קשורה לצד היותר טכני- מסורתי של הסדר, וגישת רש"י נובעת מהצד הסמלי- חווייתי של הסדר. לאורך כל הסדר ניתן לראות את החלוקה הזאת:

1. אחת המצוות העקרוניות של ליל פסח היא סיפור יציאת מצרים. בתוכו ניתן למצוא את הצד הטכני- יש לנו טקסט מסויים שאם לא נאמר דווקא אותו- לא נצא ידי חובה; מצד שני, קיים גם הפן החווייתי- יש לדבר ברמה שכל אחד יבין, וכל אחד צריך "לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
2. כרפס: גישה אחת טוענת שלמעשה כרפס מצא את דרכו אל תוך הסדר בגלל שאנשים היו רעבים ומטרתו היתה לספק את האנשים לפני הסדר; הגישה השניה טוענת שמטרתו היא שהבנים ישאלו.
3. מרור: יש אומרים (כמו אור החיים) שמרור בא רק כדי לשפר את הטעם של קרבן פסח ; מצד שני, הגמרא מדגישה גם את הסמליות של "על שום שמררו את חיינו".
4. מצה: מצד אחד היינו מצווים לאכול מצה עם קרבן פסח עוד כשהיינו במצרים; מצד שני, אנחנו מתייחסים בסדר לרעיון של חיפזון הגאולה.
5. הלל: כפי שראינו בשיעור של הרב גיגי- יש צד של הלל של מצווה, וצד אחר של הלל של שירה.

נראה לנו שאולי שני הערוצים האלו נובעים ממה שאנחנו חוגגים בפסח. פסח הוא זמן חירותנו, זמן שנהיינו לעם- וגם זמן בו חוגגים את המשכיות העם. מבחינה זו, אולי ההמשכיות שלנו תלויה דווקא בשני הפנים האלו: הטכני, שהוא הפן של המסורת שמקשר אותנו לדורות הקודמים ואפילו אחד לשני; ובתוכו, גם הפן החוויתי- כולנו חשים את הקשר האינדיווידואלי לחג, חווים ומרגישים שאנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים.

גוש

חנה דרדשתי

                                                                                    תלמוד לומר
הבכי הוא קצה הראיה

הדס משגב

קצת מפתיעה העובדה שהציפייה שיוצרת הפתיחה של מסכת חגיגה לא מקבלת, לכאורה, מענה בהמשך. המשנה מדברת על מצוות ראיה ברגל, ובמקום "להציג" את הנושא ולהגדיר, למשל, מה זה בעצם 'ראיה' – אנחנו קופצים מיד לשלב ב', והוא רשימה של מי שחייב במצווה של ראיית פני ה' ומי שלא.

שאלת השאלות – מה, בעצם, רואים שם? – נשארת אתנו לאורך כל המסכת [לפחות לאורך הפרק וחצי הראשונים שלמדנו..] והיבטים שונים שלה יעמדו לדיון. שאלת ה"מה רואים" היא דבר שבאמת מסוכן ואפילו בלתי אפשרי לגעת בו – לפחות לא במלים כמו שאנחנו מכירים אותן. ואולי דווקא המגבלות המוטלות על דרישה בדברים שהם למעלה מאתנו – מעשה מרכבה, מעשה בראשית – יש בהן כדי לגלות מקצת הדבר הזה, שאסור לדבר עליו.

אני חושבת שקיימת אנלוגיה מרתקת בין ר' יוחנן בפרק א' של מסכת חגיגה בתלמוד הבבלי, ובין אלישע בן אבויה בפרק ב' – אבל דווקא בזה של הירושלמי. חטיבת סיפורי אלישע [ירושלמי חגיגה ט.-ט:] נוגעת ולא נוגעת בגורם שלכאורה דוחף אותו 'החוצה', ובעצם – גם בהגדרת אותו 'החוצה'. אני חושבת שהסיפור על אלישע שמביט דרך החלון באדם שמת למרות שקיים את מצוות שילוח הקן, הוא לאו דווקא אדם שזורק הכל בגלל שאלות שאין עליהן מענה – להפך; הוא מבין, וההבנה הזו היא דבר נורא.

ובנסיון להבין קצת ממה שראה אלישע: נפל דבר בעולם. אדם שנהג כראוי – אדם שהיה נאמן למה שלימדו אותו, למציאות כפי שמן הראוי שתהיה – נענש למרות מאמציו, ובצורה הכי אקראית, מטופשת ולא הוגנת שיכולה להיות. אדם אחר, שעשה כל מה שלימדו אותנו שאסור – זכה בכל הקופה.. אין כאן רק עיסוק בשאלת הטוב, הרע והצדק האלהי. אני חושבת שאלישע, שמביט מהחלון על האבסורד שבמציאות, לומד לדעת שאין רחמים בעולם.

וזה לימוד נורא. כי באמת הבטיחו לנו משהו שלא מתקיים ולא מתקיים, אפילו שאנחנו משתדלים מאד; ובאמת דווקא הטובים, למרבה הקלישאה, הם אלה שנופלים אל מותם. אני חושבת שאפשר למצוא את ההד הזה באמירה של ר' יוחנן [בבלי חגיגה ה.]: "עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו – תקווה יש לו?!" ומה נעשה עם הדין שבעולם, ועם התקווה הזאת שאיננה?

האמת היא שיש לנו תשובה, והיא קלה וקשה כאחת; ובמובנים רבים – מאד לא מספקת. ולא היה יודע, אלישע, שדרשה ר' יעקב לפנים ממנו: למען ייטב לך – לעולם הבא שהוא כולו טוב…  ואפשר להירגע מהתשובה הזאת, מההבנה ש-לא נורא, תהיה הזדמנות נוספת. שהרע והאבסורד הם לא סופיים, שיש עתיד מעבר לעתיד. אבל את התשובה הזאת אלישע לא הכיר. ואולי הכיר, והיה ישר מכדי להימלט אליה. ובאמת מה יכול לעשות אדם שניצב על פי התהום?…

ברשימת האנשים שלא חייבים במצוות ראיה מונה המשנה גם את "מי שאינו יכול לעלות ברגליו", ואומר רבא: לאתויי מפנקי. המפונק הוא אותו אדם שלא מוכן לחלוץ נעליים כשהוא נכנס למקדש, ובלשון אחרת: מי שמתעקש להרכיב משקפיים אנושיות כשהוא מסתכל בה'. הניסיון להסביר את הא-להי מתוך האתיקה, במושגים של טוב ורע כפי שאנחנו חיים אותם, יסתיים בשאלה – הנכונה! – של אלישע:  איכן היא טובתו של זה, איכן היא אריכות ימיו של זה?.. ובפשטות של קירקגור: הנסיון למצוא צידוק מוסרי למעשה אבסורדי – כמו עקדת יצחק – יביא לאחת משתי תוצאות: א. עשיית שקר בנפשנו, הגדרה בכח של הטוב כרע ושל הרע כטוב; ב. אברהם רוצח, וא-להי ישראל מבקש לו קרבנות אדם.

אלישע הוא האדם שלא מוכן לשקר; בעיניו ראה שאין רחמים בעולם, שאין הזדמנות שניה. האמונה המוצקה של אלישע בחוסר יכולתו לחזור בתשובה איננה בריחה ממאמץ, אלא דווקא ההפך. הוא ראה את הא-להי כהוויתו; הוא יודע יותר מדי. ובאמת, באמת שהוא לא יכול לחזור.

מנגד עומד רבי עקיבא; רבי עקיבא שנכנס גם הוא לפרדס, שהגיע למקום האינסוף, ובחר לעצום עיניים ולא להציץ. וכשאתם מגיעים לאבני שיש טהור, אומר רבי עקיבא, תדעו לכם שמה שאתם מצליחים לראות הוא לא מה שנמצא שם באמת; שהניסיון לתת שם למה שנמצא שם באמת הוא בבחינת "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". אי-ההצצה, ההקפדה לראות רק מה שמותר לראות, שומרת על ההפרדה בין הא-להי לאנושי; היא אומרת- אני לא יכול להסתכל על זה, כי זה זר לי לחלוטין. ויכול להיות שאני לא אצליח לעמוד בזרות ההיא; ויכול להיות שאין מי שיכול להישיר אליה מבט ולהישאר כשהיה.

ומחוץ לפרדס, מחוץ לסקאלה הזאת, המקוטבת כל כך, בין אלישע בן אבויה, שהתעקש לראות בעיניו שלו, ובין רבי עקיבא, שנכנס בשלום ויוצא בשלום – נמצא רבי יוחנן. רבי יוחנן שלא שמענו אותו דורש במעשה מרכבה, למרות שתלמידיו דורשים לפניו; רבי יוחנן שראה, ובכה. שאמר – זה אבסורד, וזו תהום, אבל אני עדיין בפנים. כי הבכי הוא קצה הראיה. לפעמים הדבר שמנסים להבין פשוט גדול מדי, מסנוור מדי, מתנגש עם כל מה שלימדו אותי וכל מה שידעתי עד עכשיו; וזה שורף. וזה מאלץ אותנו לעצום עיניים, או לוותר על מה שראינו ולהסיט מבט למקום אחר. אבל אפשר גם להמשיך לראות, ולדמוע. ראיתי; עכשיו זה מטושטש מדמעות. אבל לעולם לא אשכח את מה שראיתי, לעולם לא אוכל לשקר לעצמי ולהגיד שזה לא מה שנמצא, שזה בכלל אחרת, שהמוכר הוא ההגיוני ושדבר לא נשבר. אבל אפשר לבכות – ויש בזה משום נחמה. ולכן רבי יוחנן יהיה זה שיציל את אלישע – כי הוא יודע שבמקום כלשהו, אנושי עד מוות, אלישע צודק; אבל הבכי הוא קצה הראיה, ובמקום בו אי אפשר יותר לראות מתחילים לדמוע. והאפשרות הזו של קיום אחרי מה שנראה לנו סופי, [שמשתקפת, אגב, גם בעצם העובדה שאפילו את אלישע ניתן לגאול], ההכרה בתהום יחד עם נכונות להמשיך למרות שהשברים חדים ורטובים – היא היא האמונה בתשובה.

על ערש דווי, בסופו של דבר, מצליח אלישע לבכות; ודומה כי מתוך תשובה נפטר רבי.