פרשת נח- שפה נקיה

אמנם בפסוקים רבים בתורה מצויה המילה 'טמא' ובכל זאת ראו  חז"ל ללמוד מהיעדרותה של מילה זו בפרשתנו את הצורך לאמץ שפה נקיה.  וכך מסביר ר' מנחם המאירי אחד מחשובי חכמי פרובנס:

'ואע"פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות, אותם המקומות אין בהם לשון מגונה. שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו: אסור … אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה.'

לדעתו של המאירי בעוד, שבכל הפסוקים משמעותה של המילה טמא היא להגדיר מצב של איסור הרי שבפרשתנו טמא פרושו עובר עבירה. בפרשת  נח מתוארות עבירות רבות של חמס .  'וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס'.  אלו הן עבירות החמורות ביותר (ע"ז ,גלוי עריות, שפיכות דמים) והן  גרמו לחורבנו של  העולם. תמוה הדבר שדוקא בפרשה, שחושפת בפנינו את ההשחתה הנוראית של העולם בעברות הכי הרסניות בוחר רבי יהושע להזכיר לנו לדבר בשפה נקיה? ושמא רבי יהושע מבקש לומר, שעבירות קשות הן תוצאה של אלימות מילולית ושפה לא נקייה.  מי שהוא עדין בדבורו, אציל בהופעתו יהיה גם צנוע בדרכיו. ולהיפך, מי שהוא גס בדבורו, מאבד את עדינות נפשו ואצילותה, ובמהרה הופך הוא להיות גס רוח. ובהמשך עלול להיכשל בעברות חמורות. חובה מיוחדת מוטלת עלינו ההורים להשריש שפה נקיה בקרב ילדנו. הילדים קולטים את השפה, שמדוברת בבית. תוכחה הנאמרת בלשון נקייה ובשפה אצילה נטמעת היטב באוזניו של הילד. ולהיפך, כאשר השיח בין ההורים, או כאשר השיח עם הילדים נעשה בשפה, שאינה נקיה עלול הדבר להזיק לתקשורת בבית ובחברה. וכבר אמרו חז"ל (סוכה נו ע"ב) : 'שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה' [דברי הילד ברשות הרבים – או של אביו או של אמו]. שפה אינה רק סגנון אלא דרך חיים.