שמא יחשוב האדם, שכאשר הוא בישיבה אזי תפילותיו מגיעות עד כסא הכבוד, אולם כאשר הוא נאלץ להישאר עם בני קהילתו התפילה כביכול יבשה וחסרה את החוויה הרוחנית. אכן לא ניתן להתעלם מהאווירה הישיבתית שהיא משמעותית ובודאי מוסיפה לתפילה, אבל מצד שני אלו המחליטים להתפלל בקרב קהילותיהם מתפללים עם ציבור, שעמם הם מתחככים במהלך כל השנה. זו תפילה, שבמסגרתה נעשית עבודת מידות. בקהילה מתפללים עם חברים קרובים אבל מטבע הדברים ישנם גם כאלו ששורר בניהם מתח. יתכן אף שבעל התפילה או בעל הקורא אינם מרוצים לחלק מבני הקהילה. וכאן נדרש אדם לכבוש את יצרו ולהימנע מלהקפיד על הזולת. יכול הוא לבוא לפני רבונו של עולם בתפילה ולומר: 'שכשם שכבשתי את כעסי כך תחוס עלינו ותכבוש את כעסך מעלינו'. כדי להמחיש נקודה זו נביא סיפור נפלא ומיוחד שמופיע בספרו של ש"י עגנון 'ימים נוראים עמ' רנ:
'אדם אחד נסע על יום הכיפורים אל הבעש"ט. והנה קודם ערב יום כיפור נסע האיש כל היום וכל הלילה כדי למהר ולבוא. ערב יוה"כ בבקר הגיע למקום אחד סמוך למזיבוז'. אמר לנפשו: הנה אני סמוך למזיבוז' והסוס נתייגע מאד, כי נסע כל הלילה, אעמוד כאן ואתפלל, בתוך כך ירעה הסוס. אחר התפילה גברה עליו שנתו, אמר בלבו: מה בכך אם אישן קמעה, בתוך כך ינוח הסוס מיגיעו ואחר כך אסע במהירות, ובודאי אבוא למזיבוז' קודם חצות היום. שכב על העגלה ונרדם. כשנעור משנתו ראה, שכבר הגיע בין השמשות של יוה"כ. נצטער צער גדול, כי אחרי כל היגיעות שיגע ליסע אל הבעש"ט על יום הכיפור, מוכרח הוא להיות ביום הכיפורים על פני השדה הסמוך לעיר. צעק ובכה במר לבו כל הלילה וכל היום. במוצאי יום כיפור נסע במהירות אל הבעש"ט, כשבא אצל הבעש"ט עשה צחוק ממנו. והענין היה שהוא היה צריך להעלות בתפילתו תפילת עם שבשדות, ומן השמים הכריחוהו לכך…'