פרשת כי תבוא – האם נכון לפרסם שמות תורמים?

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי… שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (דברים כו, יב-יד).

במהלך שבע שנים האדם נתבע למסור דו"ח מלא על מה שנעשה בתחום המעשרות בשדותיו. הדו"ח נמסר פעמיים, בשביעי של פסח של השנה הרביעית והשביעית. התורה אינה מסתפקת במילוי המשימה אלא דורשת מסירת דו"ח מפורט בפני הרבים; הכרזה זו תמוהה. וכי התורה מעודדת אותנו להתגאות? ובלשון אברבנאל: "מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה?"

בעל ספר החינוך עסק בכך:

… משרשי המצוה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין" (ספר החינוך מצווה תרז).

 בכיוון דומה הסביר גם הרשב"ם:

כך צוה הקב"ה כדי שלא יאחר אדם לעכב מעשרותיו לשקר לפני הקב"ה'. זו כוחה של מילה. אדם בדרך כלל אינו מעונין לומר דברי שקר והבאי וכך נאלץ הוא לעמוד ולהצהיר, שהכל נעשה כשורה. ההצהרה תובעת מהאדם לעמוד במשימותיו ולא לטייח. במיוחד, שמדובר בתחום של מעשרות הנוגע לכיסו של האדם. אולם, אברבנאל מציע מטרה אחרת להצהרה: 'ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים, כיוון שעתה בעת הוידוי בירושלים ובית ד' יתברך, תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו, ויהללוהו בשערים… 

מטרת ההצהרה לפרסם את מידת טוב לבו של התורם. כך אנו מעודדים את התורם ואת החברה כולה לתרום בעין יפה. הרשב"א נשאל על אודות נדבן שביקש לכתוב את שמו על דבר שהקדיש – האם יהיה אפשר לפרסם את תרומתו של האדם בפרהסיה? בגוף התשובה הביא הרשב"א ראיה מהתורה עצמה:

ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם. שהקב"ה מכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם… (שו"ת חלק א' תקפא).

לדבריו אין כל פסול לפרסם מעשים טובים שבכוחם לעודד אחרים לעשייה חיובית.

 נוכל להוסיף ראייה אף מתוך פרשת וידוי מעשרות: התורם מתוודה ומצהיר על טוב לבו. הצהרות הן חשובות ומועילות להשגת מטרות גדולות ונעלות; רוב בני אדם זקוקים להנציח את מעשיהם ואת פועלם, ואם ההצהרות יועילו לקדם מטרות צדקה – הרי הן משובחות. בדברי הרמ"א בהלכות צדקה (יו"ד רמט, יג) יש סתירה. מצד אחד סבור הרמ"א שאדם צריך להימנע מלהתפאר בנתינת צדקה, ואולם מצד אחר הוא פוסק לפי הרשב"א, דהיינו שאם הקדיש דבר לצדקה יכול לכתוב את שמו, ואף ראוי לדעתו לעשות כן. היו שהתקשו בדבריו וסברו שאין צורך לכתוב בשער בת רבים את שם התורם אלא בצנעה, ברשימות פנימיות של ספרי הקהילה (שבט הלוי יו"ד חלק ה, קלד, ה) . המעיין בתשובת הרשב"א ייווכח שיש מוטיבציה להאדיר את שם התורם, שכן קיים מצווה גדולה. אם כן, כיצד ניישב את הסתירה ברמ"א – האם למעשה נכון לפרסם את שמות התורמים או להימנע מכך?

 שמא יש לחלק בין שני סוגי צדקה. אם האדם נותן לעניים, הרי שיש להצניע ולהסתיר זאת מצד כבוד העניים. ואולם אם הוא תורם מבנה או כלי לטובת הציבור – אפשר וראוי לפרסם את שם הנותן. בכוח פרסום השם אפשר לעודד תורמים נוספים; אדם הוא אדם, ואף שהתורם אינו מעונין בפרסום יש בכוחו להועיל לחברה כולה.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });