בפרשתנו יש תיאור קצר של הליכת משה ותלמידו יהושע לאוהל מועד. הליכה זו היא פרק הסיום בהנהגת משה והחלפתו על ידי יהושע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל" (דברים לא, יד-טו).
משה ליווה את יהושע אל אוהל מועד על פי מצוות ה' – 'וילך משה ויהושע'. שניהם עומדים דרוכים כדי לשמוע את קול ה' מתוך אוהל מועד. לא תואר בפסוקים דו-שיח כלשהו שהתנהל בין משה ליהושע. הכתוב אינו חושף טפח או טפחים מרגשותיו של משה. במדרש מסופר על התגלות הקב"ה ליהושע ועל השיח בין הרב לתלמיד:
משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר מה אמר לך הדיבור? א"ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת (דברים רבא פרשה ט).
נדמיין את משה הרב המתלווה לתלמידו, ובהגיעם לאוהל מועד הקב"ה בוחר לדבר ביחידות עם יהושע. תמול שלשום היה משרתו של משה, ולפתע נתייחד עמו הדיבור.
התיאור העובדתי המובא במדרש לכאורה אינו מדויק. כאשר ניצבו משה ויהושע באוהל מועד מיד התגלה ה' למשה עצמו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ…" (שם, טז-כב).
מהיכן סברו מחברי המדרש שהקב"ה התגלה ליהושע, הרי בתורה כתוב בדיוק הפוך שה' מדבר אל משה?! מעיון בהמשך הפסוקים מתבארת התמונה: לאחר שהקב"ה הודיע למשה מה יתרחש באחרית הימים, פנה ה' פעם נוספת – הפעם ליהושע בלבד: "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם, כג).
לפי המדרש, בעוד משה עסוק בכתיבת השירה ('ויכתוב משה את השירה הזאת') ייחד הקב"ה את הדיבור ליהושע בלבד. משה גילה סקרנות טבעית לשמוע את דבר ה' ופנה לתלמידו כדי לקבל את המידע להפתעתו השיב יהושע: 'כשהדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך'?!
משה ביקש לדלות מעט פרטים בנוגע לשיחה של ה' עם יהושע כדי להישאר קצת בתמונה, ותלמידו האהוב יהושע שמר את הקלפים אצלו, ולא היה מעוניין לספר לו את תוכן השיחה. באותו הרגע זעק משה, העניו מכל אדם, זעקה גדולה ומרה: 'מאה מיתות ולא קנאה אחת'.
הפסוק: "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו) שנאמר מפי שלמה נוגע על פי חז"ל לקנאת משה ביהושע (דברים רבה ט, ט) . קנאה יכולה לצוף גם כשהכוונה חיובית. שמא משה היה מעוניין לייעץ ליהושע מכוח ניסיונו הרב כמנהיג, ובכל זאת לאחר שסירב יהושע לדווח למשה על תוכן השיחה – משה קינא. הוא זעק והגיב תגובה אנושית וטבעית שיש בה קנאה – 'מאה מיתות ולא קנאה אחת'. הקנאה ממיתה את תדמית האדם. פעמים שהקנאה חוצה את הגבולות כך שאדם עלול להרגיש שטוב שלא נברא משנברא. כאשר הקנאה אוחזת באדם הוא מאבד את ביטחונו העצמי, הוא מסיח את דעתו מתפקידו ומשקיע שעות רבות במחשבות רעות הפוגעות בנפשו. מוטב היה לו למשה למות בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ, ובלבד שלא יראה עצמו יורד מגדולתו והופך למשרתו של יהושע.
כל אחד מאתנו נחשף לקנאה. התגברות על הקנאה דורשת העלאת הדימוי העצמי והכרת האדם את עצמו ואת תפקידו בעולם. מזונותיו של אדם קצובים מראש לפי מעשיו, ובידו להמשיך את פוטנציאל השפע שנקצב לו בראש השנה. אמונה כזאת מקדמת את ההכרה כי 'אין אדם נוגע במוכן לחברו… אפילו כמלא נימא'.
האדם, על פי בעל התניא, אמנם אינו אחראי אחריות בלעדית לרגש הקנאה המבצבץ, אך בכוח שכלו הוא יכול להחליט האם לסייע להתפשטות רגש הקנאה. משה רבנו מתגלם בפרשתנו כדמות אנושית ומדריך אותנו שהקנאה אינה פוסחת על איש, אבל יש להיזהר ממנה כמו מאש: 'מאה מיתות ולא קנאה אחת'.