המשכן והמקדש הם מקומות של השראת שכינה, ובכל זאת שונים זה מזה בבניינם ובמהותם. בעוד המקדש קבוע, אינו נייד ומיקומו במקום שבחר ה', הרי שהמשכן הוא נייד –ונדד עם העם ממקום למקום. אולם יש הבדלים נוספים הקשורים לצורה ולאופן שנבנו המשכן והמקדש. ידוע וברור שממדי המקדש שונים מממדי המשכן, ואף החומרים שמהם נעשו המבנים היו שונים. המקדש שבירושלים היה גדול בהרבה מהמשכן שבמדבר, והיה עשוי מאבנים גדולות ויקרות, אבני גזית, לעומת המשכן שהיה אוהל, ודפנותיו עשויות עץ. אולם ההבדל המשמעותי ביניהם נעוץ מצד הנפשות הפועלות, אלו שבנו ועמלו על הבנייה. במשכן שבמדבר הכול השתתפו, וכפי שמתעד הרמב"ם (הלכות בית הבחירה א, יב): 'והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים – כמקדש המדבר'.
למשכן היה אופי עממי יותר, כולם היו שותפים בבנייתו והכול נעשה בהתנדבות: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". לעומתו הייתה בניית המקדש כרוכה במימון ממלכתי באמצעות הטלת מסים:"ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל" (מלכים א, ה, כז). נקודה זו מובלטת גם בפער שבניסוח הכתובים בין משכן למקדש. בעוד בעניין בניית המשכן כתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", הרי שבעניין המקדש נאמר: "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל". במשכן שרתה שכינתו של הקב"ה בתוך כל אחד ואחד, ואילו במקדש בתוך בני ישראל כחטיבה אחת, כעם. נקודה נוספת העומדת ברקע העניין היא הברית עם חירם. בית המקדש של שלמה לא היה רק משימה ממלכתית אלא בעקבותיה נוצרו קשרים בין-לאומיים.
וכך כותב הספורנו:
סיפר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים: (א) שהיה 'משכן העדֻת' שהיו בו לוחות העדות. (ב) 'אשר פֻּקד על פי משה'. (ג) שהיתה 'עבֹדת הלוים ביד איתמר'. (ד) 'ובצלאל בן אורי למטה יהודה עשה' שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור. ובכן שרתה שכינה במעשה ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עושי המלאכה בו מִצוֹר, אע"פ ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים.
בעוד בסופו של דבר נחרב המקדש ונפל בידי אויבים, המשכן אמנם לא נשאר לנצח אבל אויבים לא החריבוהו, והכול בשל עבודה עברית צרופה. כבוד המשכן היה בשל ההשתתפות הכללית של כולם. זאת ועוד, אדריכלי המשכן היו צדיקים שבדור, לכן ראתה התורה סיבה לפרט אחת לאחת את התרומות – וכמובן את מי שהיה שותף לבנייה.
לאחר חורבן הבית הראשון וגלות בבל נדרש עם ישראל לבנות את המקדש מחדש. עולי בבל לא הלכו בדרכו של שלמה אלא אימצו את השיטה של 'עבודה עברית', בדומה למשכן – כל אחד מהעם מקבל אחריות. הם אמנם נעזרו באנשי צור כדי לקבל את החומרים, אבל הבנייה נעשתה בעיקר בידם [הספורנו מפרש קצת אחרת]. ייתכן שזהות הבונים הייתה תלויה בתקופות השונות. לאחר מעמד הר סיני היה צורך דווקא בעבודת העם. לא היה נחוץ מיזם ממלכתי אלא דגם בעל אופי אישי, התובע מכל אחד את העשייה ואת הנתינה בלא ויתור לאף אחד.
בו בזמן שיצאו ממצרים כעבדים נדרשו בני ישראל לקנות את חירותם, ולכן הייתה מוטיבציה לכל אחד לבנות את המשכן. בתקופת שלמה ישב העם תחת גפנו ותאנתו, והיה עסוק פחות בבנייה. אך טבעי אפוא שישתתפו עובדים זרים בבניין המקדש. ואולם לאחר הגלות כששבו לציון לבנות את בית המקדש בעקבות הכרזת כורש, שוב היה צורך לבנות את הבית בעצמם ובכוחותיהם. מאחר שהעם בנה את הבית בכוחות עצמו, הבית היה פשוט יותר ומפואר פחות ממקדש שלמה – אבל הוא היה שייך לעם עצמו. העולים נמנעו בדרך כלל מלקבל סיוע מהגויים שבסופו של דבר עלול להביא לשעבוד.
ושמא לכך נתכוון חגי הנביא: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת". כבודו של הבית השני גדול מהראשון דווקא משום שנבנה בעיקר בידי העם ולא בידי עובדים זרים. אפשר להצביע על מעלה זו לא רק משום שהעבודה נעשתה בידי יהודים אלא גם שהעבודה נעשתה בידי העם עצמו. שותפות העם בבניית המשכן העצימה את קדושתו. כל מעורבות בעלי העניין מעניקה עצמה לדבר עצמו. המשכן יכול לשמש בניין אב לכל הדגמים האפשריים. כשם שבנייתו נעשתה בידי העם עצמו כך גם קהילה תתעצם אם בנייתה תיעשה בידי חבריה; מוסד חינוכי יצליח אם שותפיו לבנייה יהיו התלמידים. קיומו של המפעל תלוי ביצירתו – 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.