פרשת משפטים מלאה וגדושה במצוות חברתיות ובהלכות הקשורות למערכות מגוונות של תביעות ממוניות בין מזיק לניזק, בין גזלן והנגזל ובין מלווה ללווה. יש פרשה ייחודית העוסקת בתחום הפקדת חפצים – פרשת השומרים. יש שלושה סוגי שומרים: א) שומר חינם; ב) שומר שכר; ג) שואל. בעוד שומר שכר מקבל משכורת על עמלו, והשואל נהנה הנאה מוחלטת משימוש בחפץ, הרי ששומר חינם מופקד על שמירת החפץ בלא כל תמורה. עצם קבלת השמירה מחייבת אותו לשמור כראוי ולא לפשוע. השומר אינו רשאי ליטול את החפץ ולהשתמש בו בלא רשות הבעלים. שומר שיעשה זאת ייחשב כגזלן משום ששלח יד בחפץ בלי רשות, ויתחייב במקרה שהחפץ יאבד או יישרף אפילו באונס. ייחודו של השואל הוא בכך שמותר לו להשתמש בחפץ, והחיוב נובע מהשימוש בחפץ עצמו. לכן נחייב את השואל אפילו אם החפץ ניזוק מחמת אונס.
אולם קיים מקרה יוצא דופן שבו שואל פטור: "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ" (שמות כב, יג-יד). לפי פשוטו של מקרא נראה שהפטור מהתשלום הוא משום שבעלי החפץ נוכחים בשעת הנזק. ייתכן שהסיבה לכך היא שכאשר הבעלים נוכחים בשעת האונס פוחתת במעט אחריות השואל, והוא נפטר ממצבים קיצונים כדוגמת אונס. ואולם חז"ל מבארים את הפסוק ביאור אחר; לדעתם יש לפרש 'עם בעליו עמו' כהתקשרות כפולה בין השואל למשאיל: בזמן שהמשאיל נותן לשואל את החפץ, הוא מבקש ממנו להיות שכיר שלו. באותו הזמן התרחש האונס, והשואל (שהוא גם המעביד) פטור על אבדן החפץ.
זאת ועוד גם כאשר המשאיל נשכר למלאכה אחרת בידי השואל ואינו נמצא במקום האונס, השואל פטור, ובלשון התוספתא בבבא מציעא פרק ח: 'השואל את הפרה ושאל בעלה עמה, השוכר את הפרה ושכר בעלה עמה… אף על פי שהבעלים עומדין וחורשין במקום אחר נפלה ומתה פטור שנ' אם בעליו עמו לא ישלם'. ולכאורה לא מובנת סיבת הפטור; וכי יעלה על הדעת שהשואל ייפטר במקרה של אונס רק מאחר שהוא מעסיק גם את המשאיל אף על פי שהמשאיל אינו נוכח במקום האונס?!
קושיה זו יצאה מבית מדרשו של הרב יאיר בכרך בספרו חוות יאיר (סימן רכג) וזו לשונו: 'והנה בגוף הדין תמהתי כל ימי אחרי שפקודי ה' ישרים ונכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת… וכי משום שהמשאיל במלאכתו של השואל, ילקה באבדון ממון?!'. אולם גם הפרשנות האחרת, הקרובה לפשוטו של מקרא ומסבירה שהפטור הוא מחמת נוכחות הבעלים במקום האונס – אינה הגיונית. השואל שאל את החפץ ונהנה ממנו הנאה צרופה, ומדוע ייפטר אם הבעלים נוכחים – וכי הבעלים היו יכולים למנוע מקרי אונס?! לכאורה יש לחייב את השואל, שכן האונס התרחש בזמן השימוש שלו בחפץ.
מזור לנפשנו נוכל למצוא בדברי הרש"ר הירש:
והנה אמרה התורה, שאדם שהעמיד את גופו לרשות חברו, ואחר כך גם מסר לידו חפץ לשמירה, מסתמא לא הטיל עליו אחריות יותר גדולה ביחס לחפץ, ממה שהשומר קיבל על עצמו ביחס אל גופו של המפקיד. למשל: מן הדין אין המעביד חייב לשלם פיצויים לעובד שנפגע בגופו בשעת עבודתו. מכאן שאם קיבל המעביד לידו חפץ לשמירה – מיד אדם העובד אצלו, הרי שמסתמא לא קיבל על עצמו אחריות יותר גדולה עבור החפץ הזה. אדרבה, אחריות רחבה יותר צריך שתיקבע במפורש בשעת מסירת הפקדון.
הרש"ר הירש מדגיש בראשית דבריו ששכיר שנפצע במהלך עבודתו אין צריך לפצותו על פציעתו. אם כן, כאשר ההתקשרות היא כפולה, דהיינו כשהמשאיל נותן את החפץ לשואל וגם הופך להיות העובד שלו – לא יעלה על הדעת שהשואל יהיה חייב על החפץ בעוד אם היה נפגע העובד שלו, היינו המשאיל, יהיה פטור. היעלה על הדעת שממון אדם יהיה חשוב יותר מגופו?! אם כן, אם אין משלמים למשאיל שנפגע כעובד שכיר – כך לא נשלם על החפץ המושאל אם נאנס.
לכן הגבילה התורה את חיוב השואל על החפץ המושאל אם באותו הזמן המשאיל הוא שכיר שלו. המסר היוצא מפירוש זה הוא שחביב גופו של אדם מממונו. גם במקרה שהשואל היה חייב לשלם על אבדן החפץ, הוא פטור משום שבעלי החפץ עובד בעבורו, ולא יהיה כוח ממונו גדול מכוח גופו. דהיינו אם בעלי החפץ היה נפצע – היה המעביד פטור, ולכן יהיה פטור גם על ממונו שנאבד.
גם בחסידות נדרשו לבאר פסוק זה, וכך אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה:
כל אדם קבל את נשמתו ואת חייו בהשאלה מן השמים על מנת שישתמש בהם לטובה והרי שואל חייב אפילו באונסים ואם כן כיצד יכול אדם לפטור את עצמו מן העברות שהוא עושה באונס או בשוגג? רק כאשר 'בעליו עמו' שהוא זוכר את הקב"ה ומקבל על עצמו עול מלכות שמים אזי לא ישלם.