בתורה נפתחת מצוות קידושין במשפט קצר, ואילו כל הפסקה הכתובה לאחר מכן עוסקת בגירושין: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ…". בזמן שהיינו מצפים שהתורה תפרט על מעשה הקידושין – בוחרת היא לפרט דווקא על גירושין. מדוע אם כן נמנעה התורה מלעסוק בהרחבה בצד האופטימי והיפה של קידושי אישה ובחרה לעסוק בגירושיה?
בכוחה של פרשת הגירושין להאיר ולהסביר על מהות הקידושין ואת גבולות 'שלום הבית'. באותה הפסקה אוסרת התורה על אדם להחזיר את גרושתו אם היא נישאה לאיש אחר, והרמב"ן מסביר שהסיבה לכך היא שלא תתפשט נורמה שאדם רשאי להחליף את אשתו עם אחרים ולאחר מכן להחזירה. הווי אומר מערכת היחסים בין בני זוג היא מחייבת ואי-אפשר לקטוע את חיי הנישואין. כמו כן, אף שהביגמיה מותרת התורה נמנעת מלפרט זאת ומתמקדת בקידושי אישה אחת. ואולם דומה שהשראה למערכת יחסים בין איש לאשה אפשר לקבל דווקא מהתנאי המאפשר את הגירושין: "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר".במשנה במסכת גיטין (ט,י) מוצגות שלוש דעות:
בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו.
לדעת בית שמאי אפשר לגרש רק אם הבעל מצא באשה ערוות דבר, לאמור אם נשברה המסגרת המשפחתית לחלוטין. בית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו – אם אין הסכמה בין בני הזוג, וכל נושא הופך להיות מוקד למריבה – ייפרדו. ואולם שיטת רבי עקיבא תמוהה, וכי יעלה על הדעת שמצא אחרת יפה הימנה יגרש?! ואכן הרמב"ם בפירושו על המשנה מנמק ומדגיש מדוע ההלכה היא כבית הלל ולא כרבי עקיבא: "ודברי ר' עקיבה דחויים, לפי שאם מצא נאה ממנה ישאנה עליה ולא יגרש את זו בעוד שלא חטאה שום חטא והיא מתאימה לדעותיו. והלכה כבית הלל".
אם מדובר בתקופה שהביגמיה מותרת בה – מדוע להפסיק את מסגרת הנישואין? וכי מה חטאה אשתו?! זאת ועוד במקרה הגרוע יתחתן עם אותה האישה שחפץ בה ויהיו לו שתי נשים ואף יותר! לדעת רבי עקיבא זוגיות היא שותפות מיוחדת בין איש לרעייתו, גם בתקופה שהביגמיה מותרת, שרשאי הוא לשאת כמה נשים. רבי עקיבא אף נתן לנו דוגמה אישית מאשתו רחל. בזמן שהתנאים מבררים מהו העושר הצפון לאדם עונה רבי עקיבא (שבת כה ע"ב): "כל שיש לו אשה נאה במעשים".אין עושר גדול יותר מזוגיות נפלאה ומתחשבת. ממילא כאשר אדם מוצא אחרת נאה הימנה יש משהו פגום ביחסים הנוכחים, ולדעת רבי עקיבא תחילת פגימתו של התא המשפחתי הוא מהשלב שבו אדם חושב שיש טובה ויפה מאשתו. במקום אחר מנסח זאת רבי עקיבא: "דריש ר"ע: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן" (סוטה יז ע"א).
רבי עקיבא הגדיר את המצווה של ואהבת לרעך כמוך ככלל הגדול בתורה. לדעתו היישום הראשוני והבסיסי לכלל זה הוא ביחס לאשתו. הוא רואה באשה שותפה אמתית, ולכן לדעתו אם הוא אינו חש כך – הרי שהגיע הזמן להפסיק את חיי הנישואין. לאחר שרחל אשתו שחררה את רבי עקיבא ללמוד תורה, למד רבי עקיבא יומם ולילה והעמיד עשרים וארבעה אלף זוגות תלמידים. בשעת חזרתו לעיר מתואר בגמרא שרחל באה לפניו, ודחפו אותה תלמידים שכן לא ידעו שזו אשתו. ואז הוא אמר להם את המשפט המבטא יותר מכול את הכרת הטוב לרעייה המסורה: 'שלי ושלכם – שלה הוא' (נדרים נ ע"א).
רבי עקיבא הציב רף גבוה, ולכן שיטתו נדחתה מההלכה. יהיה קשה לפסוק הלכה כרבי עקיבא ולהכריע שהגיעה העת לפרק את המשפחה אם נותן עיניו באשה אחרת. ואולם שיטתו הערכית של רבי עקיבא לא נדחתה מהלכה והיא חייבת להיות אבן דרך לכל זוג הכורת ברית נישואין, שאין עושר לאדם יותר משותפה אמתית כזו שאומר עליה שלי – שלה. וכמובן אף בניסוח הפוך בלשונה של רעייתו שלי – שלו. אם כן, שיטתו של רבי עקיבא אימתי הגיעה העת להתגרש נדחתה מהלכות גירושין אולם נותרה כשאיפה בהקשר להלכות קידושין וזוגיות. כל אחד צריך להצהיר לעצמו 'אין אחרת טובה מרעייתי', ולדעת לפרגן בהתאם.