כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (דברים כו, יב-יד).
במהלך שבע שנים נתבע אדם למסור דו"ח מלא על מה שנעשה בתחום המעשרות בשדותיו. הדו"ח נמסר פעמיים – בשביעי של פסח של השנה הרביעית ושל השנה השביעית. אנשים שמילאו את משימתם כראוי יכולים למסור את הדו"ח בסיפוק רב על שנתנו את המעשרות בזמן. במטבע לשונם של חז"ל הוגדר מסירת הדו"ח בשם 'וידוי':
במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין. כיצד היה הודוי ? בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני… (מעשר שני ה,י).
כל אחד מישראל שואף להצהיר שנהג להפריש מעשרות כראוי, ומדוע בוחרים חז"ל להגדיר את ההצהרה הזו בשם 'וידוי'? במהלך חודש אלול אנו עורכים חשבון נפש; מתוודים על עוונותינו ושופכים שיח לפני בורא עולם. במהלך הווידוי אנו מזכירים את החטאים ואת הפשעים. ואולם בשעה שאדם מביא את מעשרותיו הוא מצהיר שנהג כראוי, ומדוע אם כן ייחשב כמי שמתוודה על מעשרותיו?!
ייתכן שבן אנוש זקוק לשני וידויים שונים. הווידוי הנעשה בימים הנוראים הוא וידוי הכולל הודאה באשמה. ואולם אם אדם יתבונן רק במעשיו הרעים ויתמקד בהם – הוא עלול להתייאש. כל אחד מאתנו עושה טוב, והתבוננות חד-צדדית עלולה להפר את האיזון המתבקש בין החלק הרע לטוב. כך מתפתח תהליך שלילי שבמהלכו האדם עלול לאבד את ביטחונו העצמי. כאן מקומו של וידוי מסוג אחר 'וידוי המעשרות', וכך מסביר הרב קוק זצ"ל:
…על כן נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה ולשמוח נפשו בפועלי יושר כתורה וכמצווה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו (עין אי"ה ברכות ב, מעשר שני, אות טו).
ההצהרה על מתן המעשרות מביאה את האדם לווידוי מושלם יותר. בעודו עומד לפני בורא עולם ומתבונן בחצי הכוס המלאה, הוא יכול לשאוב קורטוב נחת המאפשר תנאים נוחים יותר להלקאה עצמית. נמצא שהווידוי 'על החטא' של הימים הנוראים והווידוי על המעשרות של חודש ניסן משלימים זה את זה ומאפשרים לאדם מחד גיסא להתחרט על מעשיו, ומאידך גיסא להתבונן בהצלחותיו.
בימים אלו אנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול. הסברו של הרב קוק יכול לתת לנו השראה מיוחדת לעשיית וידוי אמתי. יש לשלב בחשבון הנפש גם קורטוב 'וידוי מעשר', המכיל התבוננות גם על מה שהשגנו במהלך השנה. כל אחד מאתנו עשה מעשים טובים וחיובים לבני קהילתו או משפחתו. רק השילוב שבין הסיפוק מהדברים הטובים עם הלקאה עצמית יובילו ליצירה אמתית של תשובה.
הווידוי המיוחד של מעשרות מסתיים בתפילה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". הווידוי הפרטי של האדם נכרך עם התפילה לשלום האומה כולה. הווידוי של היחיד מחובר לצורכי הכלל. וידוי המשלב בין מעשיו הטובים של האדם לאלו הדורשים תיקון – יכול להביא לתחושה של ברכה.