פרשת שופטים מתמקדת במנהיגות האומה לענפיה השונים: מלוכה, בתי משפט, נביאים וכוהנים. התורה מציינת את המלוכה כצורת שלטון:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא (דברים יז, טו-טז).

האם מדובר בקביעה מוחלטת לצורת שלטון, או שמא זו הצעה המתאימה לדור ההוא? הפסוק הראשון פותח בבקשה של העם למנות להם מלך: 'ואמרת אשימה עלי מלך', לאמור שלאחר הכניסה לארץ העם ייזום ויבקש מלך. ואולם מנגד מדובר בניסוח המחייב למנות מלך: 'שום תשים עליך מלך'. בסוגיה זו נשתברו קולמוסים, והדעות בחז"ל מגוונות ומנוגדות. הרמב"ם סבור שמינוי מלך הוא מצווה, וכך מובא בספר המצוות מצוה עשה קעג: "צונו למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתינו וינהיגנו. והוא אמרו ית' (שם יז) שום תשים עליך מלך". ואולם לעומת זאת הפסוקים בספר שמואל אינם תומכים בשיטת הרמב"ם שכן שמואל התנגד למלכות, ואף בתיאורו את משטר המלוכה הדגיש את העוולות המוסריות שבשלטון זה: "זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם: את בניכם יקח… ואת בנותיכם יקח… ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו" (שמ"א ח, יא-יח).

ייתכן שהפסוקים הללו היו התשתית לשיטתו של הספורנו להגדיר את שלטונו של המלך כשלטון 'אין בררה' של התקופה ההיא, כדוגמת ההיתר של אשת יפת תואר: "אבל ציווה שכאשר יקשו ערפם להעמיד להם מלך בזה האופן… והיה הרשות במנוי המלך כמוש היה הרשות ביפת תואר, אשר רמז שסופו לשנאתה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, כמו שקרהלדוד בדבר אבשלום". התורה התירה אשת יפת תואר ליוצאים לקרב על מנת שלא יחטאו בעברה חמורה יותר. בוודאי שההיתר של אשת יפת תואר אינו לכתחילה ובעטיו תיגרם מציאות הרסנית של שנאה בין החייל לאשתו יפת התואר, וכתוצאה מכך ייוולד בן סורר ומורה. כך גם המלוכה היא אופציה גרועה, היתר דחוק, והתורה מדריכה את העם כיצד לנהוג אם יבחרו בשיטת המלוכה כצורת שלטון תוך כדי הבנה שייווצרו נורמות מוסריות מפוקפקות.

עמדה קיצונית יותר אנו מוצאים בדבריו של האברבנאל, ולדעתו שיטת הממשל המונרכית אינה רצויה שכן היא עלולה להידרדר לדיקטטורה. האברבנאל מעדיף דווקא הנהגה שלטונית המבוססת על עבודת צוות. יש יתרון להנהגה המתכנסת יחדיו ומקבלת החלטות בעצה אחת. ובמיוחד יש עדיפות להנהגה זו אם היא זמנית ומתחלפת, כי חילופי ההנהגה השלטונית מפעם לפעם תאפשר להנהגה החדשה להעביר תחת שבט הביקורת את מעשי ההנהגה הקודמת. לעומת זאת בשלטון היחיד יש סבירות גבוהה יותר שהשליט יטעה או אפילו יפשע ויחטא, מה שאין כן כאשר אנשים רבים שותפים יחד בהנהגה. לאחר שאברבנאל מביא הוכחות פילוסופיות לדבריו, הוא מכריע מתוך ניסיון החיים והמציאות: "ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההיקש. הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי המלכים ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם, איש מהם כל הישר בעיניו יעשה כי מלאה הארץ חמס מפניהם".

אם כן, דעות שונות ומגוונות נאמרו במהלך הדורות על המלוכה. דווקא מתוך מגוון השיטות אפשר ביתר קלות לאמץ את שיטתו של הרב נפתלי צבי ברלין בפרושו על התורה:

…אין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות… והרי ידוע בדברי חז"ל דמצווה למנות מלך! ואם כן, למה כתיב 'ואמרת'? ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט…משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך (העמק דבר דברים יז, יד).

הנצי"ב טוען שצורת השלטון אינה יכולה להיקבע באופן מוחלט לכל המדינות. צורת השלטון חייבת להיקבע לפי אופייה של כל מדינה ולפי הצרכים בתקופות השונות. אי-אפשר להכתיב צורת שלטון אחת ויחידה שתתאים לכל המדינות והתקופות. במילים אחרות, התורה מטילה עלינו לעצב צורת שלטון ראויה ומתאימה. דברים דומים כתב ידי הרב חיים דוד הלוי זצ"ל:

יש בתורה שטח מסוים, אשר בו הדברים באו במתכוון סתומים ועמומים. אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך באה כה סתומה עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא מצווה או רשות… ונשנה הדבר בכמה משטחי החיים, הנוגעים לחיי חברה ומדינה. לדעתי, זה כוחה וגדולתה של תורה שאין בה משטר ברורומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי…לפי מהותם של שטחי חיים אלה,ניתנים הם לשינוי מתקופה לתקופה, ותורת ה' תורת נצח היא, ונמנעה תורה במתכווןמלקבוע בהם תחומים ברורים ומוגדרים (תחומין ח 365–366).

המהפכות האזוריות המתרחשות במצרים, בסוריה וקודם לכן בלוב, קוראות לשינוי סדר השלטון ולהחלפת העריצים. כנראה שדבריו של צ'רצ'יל מקבלים חיזוק מיוחד לשלטון הדמוקרטי דווקא בתקופה שלנו:

"Democracy is the worst form of government except all the others that have been tried."

(=הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר חוץ מכל האחרות שנוסו עד עתה).

כוחה של הדמוקרטיה היא במעורבות העם בשלטון. השלטון חייב להיות קשוב לרחשי העם, כמובן במגבלות האחריות המונחות על צווארי ההנהגה. היכולת ליצור מחאות חברתיות ישכלל לטווח הרחוק את השלטון הדמוקרטי, ויגרום לכך שתהיה מעורבות גדולה של העם. ומנגד זו תביעה כלפי המנהיגים להקשיב ביתר שאת לרחשי הלב של העם.