בשלושה מקומות נצטווינו בתורה באיסור: 'לא תבשל גדי בחלב אמו', מתוכם בשני מקומות האיסור נסמך למצות ביכורים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט). בהמשך, בפרשת כי תישא, מצוטט פסוק זה פעם נוספת כלשונו וככתבו. ואולם בפעם השלישית, בפרשתנו, משתנה תבנית הפסוק ואיסור בישול גדי בחלב אמו נסמך לאיסור אכילת נבלה: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' (דברים יד, כא).
מה טעם האיסור של בישול גדי בחלב אמו? הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מח) סבור שאיסור זה מבוסס על הצורך להתרחק מעבודה זרה. ראיה לפירושו של הרמב"ם היא סמיכות האיסור לעלייה לרגל והבאת הביכורים, כלומר אל תבשל גדי בחלב כמנהג עובדי עבודה זרה אלא עלה אל בית ה' והבא ביכורים. ייתכן שהיה שכיח למצוא בשר וחלב בפולחן האלילי, ולאמתו של דבר נמצאו ממצאים ארכאולוגים התומכים בכך – בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בצפון סוריה, נמצאו תעודות בכתבי יתדות ובהן הוראות לאחד מהטקסים של חגי האביב, ובו מפורש כי יש להקריב גדי בחלב וטלה בחמאה. ואולם רוב פרשני המקרא סללו כיוונים אחרים בהסבר האיסור. הרמב"ן בפרשתנו מסביר שמטרת האיסור היא לעורר בנו רחמים, שלא נתאכזר וניקח מחלב האם ונבשל באמצעותו את בנה, הגדי. כיוון דומה מצוי ברשב"ם: 'היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההווה דבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמ זו באותו ואת בנו ושילוח הקן'. וכן בלשונו של אבן עזרא (שמות כג,יט ):'וטעם איסורו בעבור שהוא כמו אכזריות בלב, כטעם אותו ואת בנו'.
אפשר להציע גישה נוספת, ששורשיה מצויים בפשט הפסוקים. חז"ל דרשו שאיסור בשר וחלב הוא לא רק בבישול אלא אף באכילה ובהנאה, והבסיס לכך נשען על הופעת האיסור בתורה שלוש פעמים. אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והפסוק מתמקד דווקא באיסור בישול. שמא עצם ההכלאה בין בשר לחלב באמצעות בישול היא האיסור, מעין איסור כלאיים שקיים בבעלי חיים ובצומח.
נראה שבעל ספר החינוך הלך בדרך זו (מצוה צב): 'משרשי מצוה זו, לפי הדומה שהוא כענין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן בסיבת הענין שאמרנו שם, ואפשר שתערובת הבשר עם החלב במעשה הבישול יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותו התערובת להרחקת אותו ענין שאמרנו'.
מדוע ההכלאה בין בשר לחלב כה חמורה? ייתכן שיש להשיב על שאלה זו באמצעות איסור כלאיים. היסוד לאיסור כלאיים מושתת על הצורך לרסן את האדם בעת שהוא יוצר ופועל בעולם. האדם מצד אחד קיבל את כוח היצירה והבנייה בעולם, הוא מצווה להשלים את בריאתו של הקב"ה. זו זכות שבצדה חובה הדורשת ריסון ואיפוק ביצירה, ולכן נאסר על האדם להכליא בין מינים שונים. קל לנו להבין הכלאה של מינים חדשים, אם מדובר בצומח אם מדובר בחי, אולם מה כה חמור בהכלאה שבין החלב לבשר? במה נגרע כוחם מכל בישול בסיר שאנו לוקחים מינים שונים ומבשלים אותם כאחד? נראה לי שיש להבחין בין מהות החלב למהות הבשר. החלב שכל תינוק אדם או בהמה יונק משדי אמו, מיועד להוסיף חיים בעולם. מניסוח האיסור 'לא תבשל גדי בחלב אמו' מודגש שחלב האם מיועד לגדי, להחיות אותו ולגדל אותו. לעומתו הבשר השחוט מסמל את המוות. אם כן הניגוד שבין החלב לבשר מאפשר לנו להבין את חומרת האיסור. לקיחת הגדי מתחת שדי אמו ובמקום לספק לו את החלב שמיועד לחיותו אנו מייעדים את החלב לבישול הבשר לאמצעי ממית זה, כאמור, ייחשב כדבר הנוגד את הטבע ואת סדר הבריאה כפי שהותקן על ידי הבורא. ולכן ההכלאה של בשר וחלב באמצעות בישול – חמורה, שכן אתה הופך את החלב מאמצעי מחייה לאמצעי ממית.
נוכל לשכלל את ההסבר באמצעות הסמיכות בין איסור בשר וחלב למצוות הביכורים. ההפרדה בין בשר לחלב פירושה הפרדה בין החיים למוות; בין היניקה והראשית ובין השקיעה במוות, הגורמת לדעיכה ולחולשה. אל לו לאדם להיות שקוע במוות בזמן החיים, לכן ציוותה התורה לסלק כל יסוד של מוות מחיי האדם; לסלק כל נוכחות של בשר בזמן שאדם אוכל חלב. כך יוכל להקריב את חייו לעשייה ולעבודת ה' כסמלם של הביכורים המובאים לבית הבחירה.