משנכנס אב ממעטים בשמחה. תשעת הימים הראשונים של חודש אב הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות. ואולם לאחר עשירה באב נפסקת האבלות, ובמקומה מגיעה תקופת הנחמה. במהלך שבע שבתות אנו מפטירים בהפטרות שתוכנן גאולה ונחמה, וכבר במהלך חודש אב מגיעה השמחה לשיאה. וכמאמר חז"ל: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו" (תענית ד, ח).
חודש אב עמוס רגשות; ראשיתו באבלות ובהמשכו שמחה. אחד הטעמים לשמחה בט"ו באב הוא מפני שהוא 'יום שכלו מתי מדבר', וכך כתוב בגמרא:
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר: 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור' (תענית ל ע"ב).
ומסביר ה'פרי צדיק' שאחרוני המתים מדור המדבר מתו בתשעה באב, ולאחר שבעת ימי אבל קמו מהשבעה. יום הקימה חל בט"ו באב, ורק אז דיבר הקב"ה עם משה. המתבונן בימים אלו יגלה שמדובר אף בתהליך רוחני של האומה עצמה, שראשיתו באבלות וסופו בנחמה. בתחילת חודש אב אבלה האומה על חורבן בית המקדש, ושיא האבלות הוא בתשעה באב. בתום 'שבעת ימי האבלות' קמה האומה מאבלותה ליום של חג – ט"ו באב.
בעוד בתשעה באב נחרב הבית בעטיה של שנאת חינם, הרי שט"ו באב מסמל את האהבה ואת ההתחשבות זה בזה, כך שיום זה הוא יום תיקון לתשעה באב. וכדברי הפסיקתא דרב כהנא:
א"ר אבון עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל. עלה אריה, זה נבוכדנאצר הרשע… במזל אריה, עד גלות ירושלם בחדש החמישי והחריב אריאל, הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד. על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל. יבא אריה, זה הק' דכת' ביה אריה שאג מי לא ירא. במזל אריה, והפכתי אבלם לששון ויבנה אריאל, בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס (מנדלבוים, פיסקא יג).
אם כן, יש לפנינו שני מעגלים: המעגל האחד הוא מ-י"ז בתמוז ועד יום הכיפורים, והמעגל האחר הוא מ-ט' באב ועד חמשה עשר בו. בתשעה באב עם ישראל מתאבל על חורבן הבית, במהלך ט"ו באב העם מתרומם, קם ומתנחם. ב-י"ז תמוז נשתברו הלוחות, וביום הכיפורים ניתנו לוחות שניים. התיקון שנעשה ב-ט"ו באב וביום הכיפורים הוא משמעותי, כמתואר במשנה שציטטנו שבנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו. אם בית המקדש נחרב בעטיין של עבירות שבין אדם לחברו, ובמיוחד זכורה לנו האגדה של בר קמצא, שמסולק אדם מסעודה ומבויש ברבים בו בזמן שחכמים סועדים את לחמם בשמחה ובטוב לב ואף אחד מהם אינו מוחה כנגד בעל הסעודה. הרי שמגיע יום ט"ו באב ומתאר מציאות אחרת ושונה. ביום זה הפערים החברתיים מצטמצמים; בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים. וכל כך למה? כדי לבייש מי שאין לו. יש כאן התחשבות בזולת, במי שאין לו. במשנה מתוארת רגישות, שבנות ההן מסרבות להתכבד בקלון חברותיהן. כמה שונה המחול של בנות ירושלים מהסעודה הגדולה שערך בר קמצא, שהייתה מלאה ועשירה והגיעו אליה רק המוזמנים, רק מי ששייך לאליטה – ולא לקחו בחשבון שאפשר להזמין גם אחרים, ואם מגיעים אנשים שאינם רצויים מסלקים אותם.
יוצא אפוא שחודש אב הוא חודש של תיקון; חודש שבו מתחילה אבלות על שנאת חינם אבל לאחר מכן מגיעה הנחמה, המלווה באהבת חינם ובהתחשבות בזולת. דומה חודש אב לחודש אלול בכך שבעיצומו של החודש חל תיקון משמעותי באומה. תשעת הימים מקבילים לחודש אלול, תשעה באב מקביל לראש השנה וט"ו באב הוא כיום הכיפורים. שמא כך נוכל להבין את עומק הקביעה של רשב"ג: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". בשני הימים הללו אנו מתכפרים. האחת על עוון שנאת חנם וכפרתה ב-ט"ו באב, יום של אהבת חינם, והאחרת – סליחה וכפרה על חטא העגל, יום שניתנו בו לוחות שניים.
אמנם יום הכיפורים יחול בעוד חודש וחצי, אבל הלוחות השניים מתוארים בפרשתנו. אנו קוראים על מעמד הר סיני, ויש הבדלים בין המתואר בספר שמות לספר דברים. חז"ל כבר שואלים בבבא קמא (נד ע"ב) מדוע בדיברות האחרונים נאמר 'טוב' לעומת הדברות הראשונים, שהמילה 'טוב' נעדרת מהם, ומסבירים שהלוחות שבספר שמות – סופם להשתבר. הווי אומר לפי חז"ל שהלוחות המתוארים בספר דברים הם השניים. כך שתקופה זו, של ט"ו באב, שבה אנו קוראים את פרשת ואתחנן – היא תקופה של תיקון ושל לוחות שניים. ימים אלו הם ימי חופשה משפחתיים וקהילתיים, ואנו צריכים לנצל אותם לאהבת חינם במשפחה ובקהילה.