"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים…
ומה היו אומרות ? –
בחור ! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך " (משנה, תענית ד, ח).
בשנים האחרונות אני מוזמנת חדשות לבקרים לפגישות חירום, דיונים וסימפוזיונים, שעניינם דיון בהימצאות הרווקות בגילאים מתקדמים, שמבחינה כמותית הולכת וגדלה. דיונים אלו מתמקדים בניסיון לאמוד את ממדי התופעה, בסיבות שייתכן והובילו להיווצרותה, וּבדרכים השונות שבהן אפשר להתמודד עִמָה ולהוביל כמה שיותר צעירים וצעירות אל מתחת לחופה.
בפגישות אלו, מתקבצים אנשי ונשות חינוך, מטפלים ומטפלות, רבנים וכד'.
להתרשמותי, כולם אנשים מסורים, אכפתיים, רגישים וחושבים, ה'שוברים את הראש' יחד כיצד אפשר לסייע בפיתוח תהליך הזיווג וההתחברות. אולם חרף המוטיבציה הגבוהה של כל העוסקים במלאכה, תחושתי היא שבמפגשים אלו רוב הדוברים (וגם אני) הם בבחינת יורים באפלה כשמדובר בניתוח עניין מורכב כל כך, שפניו מרובות.
מבחינה אישית, כל אימת שאני ניצבת בפני 'סוגיית חיים' שאיננה מובנת לי, דרכי היא לעיין היטב במקורות חז"ל הנוגעים לסוגיה, ולנסות לשאוב מהם כיווני חשיבה שיובילו בסופו של תהליך להבנה עמוקה יותר של הנושא המורכב שיש להבין, ואולי אפילו למציאת פתרונות אפשריים.
בעמדנו ערב ט"ו באב, 'חג האהבה' בשמו העממי, ברצוני להציע עיון במקורות הבסיסיים המתארים את היווצרותו של יום טוב זה והאווירה המיוחדת ששררה בו, בתקווה שכתוצאה מעיון במקורות, נוכל להבין טוב יותר חלק מהמניעות המסוימות הקיימות בדרכם של בחור או בחורה בדרך לחיים זוגיים.
חשוב להדגיש: תקצר היריעה במאמר קצר זה לנתח את הפנים הרבות של הסוגיה, כוונתי היא להציע קריאה מסוימת בדברי חז"ל שתסייע להארת זוויות נוספות של מה שמתאר המדרש בתארו את תהליך השידוך כ"קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף" (ויקרא רבה פרשה ח).
ואם לפני הקב"ה קשה הוא – לפני כל אחד ואחת מאִתנו, על אחת כמה וכמה…
אמר רבן שמעון בן גמליאל : לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות ? – בחור ! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, (משלי, ל"א) : 'שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל', ואומר : (משלי, ל"א) : 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה'. (תענית כו ע"ב).
נתמקד בעיונינו במתואר בחלק זה של המשנה שמצוטט בו רבן שמעון בן גמליאל, כמעביר המסורת המתארת את יום הכפורים ויום ט"ו באב כשני ימים טובים, הטובים ביותר שהיו לישראל, כאלו שלא היו כמותם.
המשנה מתמקדת בתחילתה בתיאור של מה שהיה קורה בט"ו באב שהפך אותו ל'יום טוב', ואנו ננתחה שלב אחר שלב: "שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו"
"ובנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים…"
ביום ט"ו באב היו יוצאות כל בנות ישראל, ולא רק בנות ירושלים (זאת עפ"י הכתוב בכמה כתבי יד של המשנה), אל הכרמים לבושות כולן בגדים לבנים שאולין, כדי שלא לבייש את הנערות שלא היו להן בגדים כאלו. מה החשיבות של יציאת הבנות ב'תלבושת אחידה' ודווקא בבגדי לבן, מדוע שלא כל נערה תלבש את מה שיש לה?
תשובה לכך אפשר לקבל מקריאת המשך תיאור המשנה :
ומה היו אומרות ? בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה (משלי ל"א): 'שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל', ואומר (משלי ל"א): 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה'".
בקשת הנערות אל הבחורים שאמורים לבחור בהן, הייתה שלא ללכת שבי אחרי מראן החיצוני.
זו הסיבה שהן הקפידו לטשטש את ההבדלים ביניהן באמצעות יצירת תלבושת זהה כמעט לכולן, וזו אולי גם הסיבה לכך שהן בוחרות להיבחר דווקא תוך כדי ריקוד ולא בשיחה, בטיול, בלימוד משותף וכד'. ריקוד אינו מאפשר להתמקד בחסרונות של המראה החיצוני, ובחסרונות נוספים…
ההדגשה הכפולה של הנערות ההן: "אל תיתן עיניך בנוי… שקר החן והבל היופי", מורה שככל הנראה היה המראה החיצוני והדימוי של כל אחת ואחת מהן, נתון חשוב ביותר בעיני הבוחרים הפוטנציאליים.
לפי חלק נכבד מהבחורים שאני שומעת, המוכנים לנתח באוזניי בגילוי לב את מה שלדעתם מעכב אותם מלהתחתן, אני מבינה שכאז כן עתה… או בשפתה השנונה של סבתי ז"ל, שכאשר הייתה שומעת אותנו שרים בערב שבת בקול גדול "שקר החן והבל היופי…", הייתה מזדעקת ואומרת: "שקר, שקר, אבל זה מה שכולם מחפשים!".
קיימות היום סדנאות והדרכות מגוונות, שמנחה הסדנה מנסה בהן לעורר בעיקר את מודעות הנשים אבל גם את מודעות ציבור הבחורים, לאופן שהם נתפסים בו בעיני המביט בהם לראשונה, כאשר הטענה היא שהתחושה שמקבל כל אחד מבני הזוג הנפגשים ברגעים הראשונים של הפגישה, היא קריטית להחלטה של כל אחד משניהם האם לפתח את הקשר הזה מעבר לחמש הדקות הראשונות.
יש להדגיש שבקשת הנערות המחוללות נשמעת במשנה, לכאורה, כבקשה הבאה מכל הבנות כמקשה אחת; כולן מבקשות להסיט את המבט מהמראה לייחוס המשפחתי : "אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".
כבר במובאה זו אפשר לראות שהשוויון החיצוני שחשבו הבנות להקרין הוא מדומה ולא אמתי. הן תובעות להיבחר על פי הייחוס המשפחתי שלהן: המיוחסות יותר – למשובחים שבמיוחסים, והמיוחסות פחות יזכו, מה לעשות, למיוחסים פחות בהיררכיה העממית.
יכול להיות שעניין הייחוס היה חזק כל כך בגלל ריבוי המקורות שכתוב בהם בפירוש שיש להקפיד ביותר להינשא לאישה המתאימה לבחור מבחינת ייחוסה המשפחתי. לשם המחשה –
בתלמוד בבלי (קידושין ע ע"א) מצויה הקביעה:
אמר רבה בר בר חנה: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח… ואמר רבה בר רב אדא, ואמרי לה אמר רבי סלא אמר רב המנונא: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והקב"ה רוצעו…
הנושא אישה צריך לבדוק שלא יהיה במשפחתה פגם של ייחוס (ממזרות וכד'), כפי שמסביר זאת רש"י : "שאינה הוגנת – פסולה לו".
בהמשך הסוגיה מובא בגמרא סיפור על עולא שנקלע לפומבדיתא לביתו של רב יהודה, וכשראה שרב יצחק, בנו של רב יהודה, אינו נשוי, פנה מיד אל האב ושאלו מדוע אין הוא משיא אישה לבנו. רב יהודה ענה שהוא חושש לשדך את בנו משום שאינו יודע האם יהיה איזה שהוא פגם בייחוסה של הכלה המיועדת, ועל כך עונה לו עולא : "אטו אנן ידעינן מהיכא קאתינן ???" האם אנו יודעים מהיכן אנו באים ???
עולא מבהיר לרב יהודה שיכול להיות שקיים פגם גם בייחוסינו שלנו, האם אנו יודעים בדיוק מי היו אבות אבותינו ? האם אנו יכולים להיות בטוחים שאין כל פגם בייחוס המשפחתי של כל אחד מאתנו?
נכון שהשיחה בין עולא לרב יהודה נסובה על החשש מפגם הלכתי בייחוס, אולם תשובתו של עולא יפה גם למי שייחוסה של כלה מסוימת שבחר בנו, או חתן מסוים שבחרה בתו, אינו מוצא חן בעיניו: אנו שומעים הורים המתקשים לקבל 'שידוך' עם מוצא גאוגרפי אחר של משפחת הנבחר (המכונה בפי העם 'הבדלי מנטליות'), מקור פרנסתו של האב, 'פגמים' שקיימים בקרב בני המשפחה וכד'.
נוסף על כך בתיאור המצוי בברייתא המצוטטת בגמרא (תענית לא ע"א ) נעלמת האחדות שאפיינה את דברי המחוללות. בברייתא כל בחורה ובחורה מבליטה דווקא את הנקודה החזקה שיש לה להציע לבחורים, ושבגללה יש לבחור דווקא בה ולא בחברתה, וכפי שמסביר זאת המאירי, פרשן התלמוד, על אתר : "ופירש בגמרא, שכולן צווחות כפי מה שמרגישות בעצמן".
מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו'. תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות – קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים.
נבחן את טענת השכנוע של כל אחת מקבוצות הבנות.
הבחורות היפות ידעו היטב את היתרון היחסי שיש להן על פני חברותיהן ולא היו מוכנות לוותר עליו. הן לא ציטטו את דברי החכם באדם : "שקר החן והבל היופי" , להפך, הן הבליטו בכוונה תחילה את אותו צד המופיע במאמרי חז"ל :"דתני ר' חייא : אין אישה אלא ליופי…" (כתובות נט ע"ב), או: שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן : דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים". (ברכות נז ע"ב).
הבחורות היפות הפנימו את המסרים הללו, והשתמשו בהם כדי שיבחרו דווקא בהן.
המיוחסות הכירו היטב את הרגישות החברתית לעניין הייחוס, כפי שהוסבר, ולכן אינן מהססות להפנות את מבטו של הצופה בהן כשהן רוקדות, לשושלת המשפחתית שממנה הן באות, וכיוון שברור שכל חתן פוטנציאלי רוצה לזכות בבנים כשרים וטובים, הוא ישאף לבחור את האישה שתוכל 'להבטיח' לו המשך מפואר של שושלתו ושל שושלתה. גם אם אין להן את יתרון היופי החיצוני, הן מביאות עמן מעלה אחרת חשובה לא פחות: מעלת הייחוס שבגללה כדאי לבחור בהן ולא בחברותיהן המחוללות יחד עמן ומייחלות להיבחר.
כדי להבין את הבעייתיות הגלומה במעמד ההוא של ט"ו באב, שבו הבנות עומדות לבחירת הבחורים, (תוך כדי ריקוד…), יש להתמקד בדברי המכוערות, היודעות שתקשה עליהן הדרך לשכנע מישהו לבחור בהן: "מכוערות שבהם מה היו אומרות – קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".
מסביר רש"י : "שאחרי הנישואין תתנו לנו תכשיטין, ומילתא בעלמא הוא דאמרי (ודבר מהעולם הוא שאומרות) כלומר : ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים".
יוצא מכך שאמצעי השכנוע של המכוערות היה הטענה שכיעורן הוא דבר זמני התלוי ביכולת של כל אחת מהן לטפח את עצמה, ולכן אם לאחר החתונה הלוקח מישהי מהן לאישה יעטר אותה בתכשיטים ובבגדים נאים – הוא יראה שלמעשה היא יפה; יופי שהיה קיים בה לפני כן, אך לא בא לידי ביטוי הולם בגלל חוסר הטיפוח שנבע מעוניה.
כדי להמחיש 'נכונות' טענה זו אצטט חלק מהסוגיה במסכת נדרים העוסקת ב'נדר טעות' (סו ע"א-ע"ב) :
קונם שאני נושא את פלונית כעורה והרי היא נאה, שחורה והרי היא לבנה, קצרה והרי היא ארוכה – מותר בה, לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה, שחורה ונעשית לבנה, קצרה ונעשית ארוכה, אלא שהנדר טעות.
אדם נדר הנאה מאישה שהוא סבר שהיא מכוערת, אך הסתבר שהיא דווקא אישה יפה – הנדר שלו מותר משום שנדר על דבר שהוא טעות. המשנה מדגישה שלא מדובר באישה מכוערת שנעשתה יפה, אלא באישה שהייתה יפה יופי אובייקטיבי, אמתי, אבל הנודר לא ראה זאת.
ממשיכה המשנה ומביאה תיאור של מקרה אמיתי שאירע :
ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה (ולכן לא רצה להינשא לה), והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה, אמר לו ר' ישמעאל : בני, מזו נדרת ? אמר לו : לאו, והתירה ר' ישמעאל. באותה שעה בכה ר' ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. וכשמת ר' ישמעאל, היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה…
בהמשך מובא בגמרא מקור תנאי המתאר מה בדיוק עשה ר' ישמעאל כדי שיופיה של אותה אחיינית, ייראה לעין כל: "תנא: שן תותבת היתה לה, ועשה לה רבי ישמעאל שן של זהב משלו".
מתואר שכאשר נפטר ר' ישמעאל הספיד אותו הספדן במילים : "בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה, המלבישכן וכו'", משמע שזו לא הייתה הפעם היחידה שבה התאמץ ר' ישמעאל לשפר את מראן החיצוני של המועמדות להינשא, כדי שיקל עליהן למצוא חתן.
ממאמציו החוזרים ונשנים של ר' ישמעאל לייפות את המועמדות לנישואין, מהתיאור על התרת הנדר של הדוד שהוכח לו שנדר בטעות, מבכיו דווקא לאחר שמשימתו הצליחה, בכי המבטא צער עמוק על קוצר הרואי של הבחורים שאינם מבינים: "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן", נוכל להסיק עד כמה המראה החיצוני היה קריטריון משמעותי בבחירת בת הזוג.
אכן, ר' יעקב עמדין (ריעב"ץ) קושר בין המשנה במסכת נדרים ובין בקשת המכוערות, והוא מסביר שמשום ש"בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן" – אם יתעטרו בזהובים, הן בוודאי יתייפו ויימצאו בהן אף שאר המעלות.
זאת ועוד בחלק מכתבי היד של התלמוד לא כתוב הנוסח הנ"ל, אלא כתוב: "ובלבד שתתעטרו בזהובים". משמעו של נוסח זה שונה מהנוסח שהכרנו, ומתיישב יותר עם החלק הראשון של בקשת המכוערות: "קחו מקחכם לשום שמים". רוצה לומר שאנחנו אכן בחורות מכוערות, אבל מי שבכל אופן יבחר בנו יעשה זאת לשם שמים, ולכן הוא יזכה מהקב"ה (אולי כפיצוי…) לעושר ולכבוד.
יכול להיות שפנייה זו דווקא הייתה זוכה לאוזן קשבת מצד בחורים מסוימים, משום שהברייתא המתארת את המחוללות בכרמים ביום ט"ו באב, פותחת במילים: "תנא, מי שאין לו אישה נפנה לשם…", יכול להיות שגם בין הבחורים היו כאלו שהתקשו למצוא כלה בגלל חסרונות מסוימים המצויים בהם, ולכן הפנייה לשאת מישהי לשם שמים, יכולה לסייע לבחור שגם כך התקשה למצוא בת זוג, לבחור מישהי ולהרגיש שגם אם היא לא הכלה האידאלית לפחות הוא עושה מעשה לשם שמים.
לבסוף, יש להדגיש שעל פי מסורת הגאונים, מנהג יום ט"ו באב נלמד מהמעשה שעשו בהתרת בנות יבש גלעד לבני בנימין, והרחיבו הראשונים בהסבריהם, שמחולות ט"ו באב תוקנו במיוחד עבור הבנות ההן שלא היה להן קל להינשא, וכאשר היו בחורי ישראל בוחרים בהן, הם היו מבקשים את הסכמת המשפחה ורק אז מקדשים את הבחורה הנבחרת.
לסיום עיונינו אצטט את סיום הסוגיה – סיומה של מסכת תענית:
אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר (ישעיהו, כה'): 'ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו' (תענית לא ע"א).
אם כל אחד ואחת מהמועמדים לנישואין ישאף להיות כצדיק ההוא היושב בגן עדן וכל שאיפתו היא להצביע באצבעו לכיוון הקב"ה בבחינת "הנה אלהינו זה", וכל מעשיו יהיו מכוונים לשמו של 'אלוהינו זה' מתוך ידיעה ובטחון שאכן "קוינו לו ויושיענו" – ממילא מערכת שיקול הדעת בבחירת בן הזוג או בת הזוג, תהיה במתן משקל לדברים המהותיים, החשובים באמת.
אך כל זאת לא יצלח בלא שהמועמד לנישואין ישאף לכך שבבוחרו את בת זוגו הוא יעשה הכול כדי להימצא במצב שרואים חז"ל כמתכון לביסוס חיי משפחה ראויים: "ת"ר: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו… עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך".
ברור שאין הדרך פשוטה כלל ועיקר, אך היא בהחלט אפשרית, ומניסיוני – 'כדאית' מאוד מאוד.
כל השקעה בפיתוח חיי נישואין המבוססים על חברות אמת בין בני הזוג, היא השקעה שפרותיה היפים בצדה.
אשר על כן תפילתי היא שהלוואי שהקב"ה יסייע לכל אחת הרוצה בכך, שאכן "בקיץ הזה תלבשי לבן…", ושנזכה כולנו לשמוח ו"לשמח חתן עם הכלה".