פרשת ויגש – ודאי טיפת סגריר היא

האם היו לאבות כנפיים? במובן המטאפורי, כמובן – האם אבות האומה היו מלאכים או בני אנוש? האם הם בכו, צחקו ופחדו כמונו, או שהיו מעבר לכל העניינים הפעוטים הללו?

 

המקרא מספר לנו על מעשיהם של אבותינו, וממנו עולה דמותם כבני אדם נשגבים ונעלים, אך בני אדם לכל דבר ועניין. הם אוכלים, שותים, מקנאים, פוחדים וצוחקים. אנו אחוזי השתאות לנוכח גדלותם ועוצמתם, אך זוהי גדולה של בני אדם ולא של מלאכים.

 

אמנם, יש שראו בממד האנושי בתיאור גיבורי המקרא סמל למהלכים רוחניים היסטוריים. כאשר יוסף מתוודע לאחיו, הוא ובנימין נרגשים עד דמעות: "ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו" (בראשית מ"ה, י"ד). לכאורה מדובר כאן בסצנה אנושית קורעת לב, אך היו שהסבירו שאותו בכי אינו יבבה של אחים המתראים לאחר שנים ארוכות של פרדה כפויה אלא הבעת צער מטאפיזי על גורל עתידי עלום: "'ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב. 'ובנימין בכה על צווארו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב" (רש"י).

 

הרמב"ן בפירושו לספר בראשית מזכיר לנו שוב ושוב כי "מעשה אבות סימן לבנים": אותם אירועים שעברו על האבות כיחידים, עתידים לבוא על האומה כולה. הוא מגדיר את ספר בראשית כ"ספר הרמזים" לגורלו של עם ישראל. קורותיהם של האבות אינן רק תולדותיהם האישיות אלא הן כומסות בתוכן מהלכים לאומיים כבירים.

 

אין פירוש הדבר שהאבות מופקעים מהממד האנושי הפשוט. הרמב"ן עצמו מתייחס לבכי אחר שמופיע בפרשת ויגש – בכיו של יוסף הפוגש סוף סוף את יעקב אביו הזקן. מהפסוק המתאר את המעמד המרגש הזה משתמע שרק אחד מהם בכה: "ויפול על צוואריו, ויבך על צוואריו עוד" (בראשית מ"ו, כ"ט). יש שפירשו שיוסף הוא שבכה, בעוד דמעתו של יעקב לא זלגה. הרמב"ן דוחה פירוש זה, ומפרש שדווקא יעקב הוא שבכה. כך מנמק הרמב"ן את טענתו: "ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך".

 

אם רב בן דורנו היה מעלה את הטיעון הזה, הוא היה חוטף תגובות נזעמות: איך אתה מנסה להבין את מעשי אבותינו בעזרת פסיכולוגיה פשוטה? הם לא היו אנשים כמונו! אנחנו בכלל לא יכולים להבין את השיקולים והרגשות שלהם! כל מעשיהם הם רמזים לתולדות כנסת ישראל! אך כיוון שהרמב"ן הוא שכתב זאת, אין לנו אלא לקבל את דרך החשיבה שלו. הרמב"ן ראה במעשה האבות מערכת כפולה: מצד אחד, מעשיהם רומזים לעתידות היסטוריות ואף להתרחשויות מטאפיזיות. מצד אחר, אבותינו היו בני אדם כמונו, ומעשיהם מבטאים גם עמדות אנושיות פשוטות. יוסף הנפגש עם יעקב נרגש פחות מאביו משום שגם באישיותם משתקפת הפסיכולוגיה האנושית הבסיסית, הקובעת שהאב הזקן יהיה בסיטואציה כזו נפעם יותר מהבן. ואם מצא יוסף טיפה על לחיו, ודאי טיפת סגריר היא, לא דמעה.

 

עמידתו של יהודה מול יוסף בפתיחת הפרשה מבטאת לא רק את פגישת ספירות מלכות עם ספירות יסוד, ולא רק את העימות ההיסטורי בין שבט יהודה לשבט אפרים, אלא גם מציגה לפנינו סיטואציה אנושית טעונה ורבת עצמה. מי שמחמיץ את ההיבט הזה, מוותר על אחד המפתחות המרכזיים למיצוי מסריו של המקרא.

 

האבות לא היו מלאכים. לא היו להם כנפיים. הם היו בני אדם. כשהם לא אכלו הם היו רעבים, כשצבטו אותם נשאר להם סימן כחול, כשהם התרחקו מהבית הם התגעגעו. לכן יש לנו מה ללמוד מהם. ממלאכים אנחנו לא יכולים ללמוד מאומה; מבני אדם אפשר ללמוד. דווקא על רקע ההתייחסות לגיבורי המקרא כבני אנוש, בולטת גדולתם החריגה. אנשים בשר ודם שהגיעו לדרגות עילאיות כל כך, הם דגם להערצה ולחיקוי.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });