זו אינה כותרת מהעיתון של אתמול, אלא סיכום אפשרי של פרשייה מקראית עתיקה: סיפור בנות צלפחד. התורה מספרת לנו על חמש בנותיו של צלפחד הבאות לתבוע את נחלת אביהן. לפי חלק מהפירושים צלפחד עצמו היה טיפוס בעייתי (שבת צ"ו ע"ב). מסתבר גם שאם הוריו היו יודעים שיונצח במקרא, היו מחפשים לו שם יותר נורמלי… בכל אופן, צלפחד נפטר. בדרך כלל היורשים הם הבנים, אך לצלפחד לא היו בנים. היו לו רק בנות, ועל פי הנאמר בהמשך כולן היו רווקות (במדבר ל"ו). בנותיו באות לפני משה ודורשות לקבל את הנחלה המיועדת לאביהן בארץ ישראל. משה נבוך ומעלה את השאלה לערכאה העליונה – הקב"ה. ה' מכריע באופן חד-משמעי: "כן בנות צלפחד דוברות!" (שם כ"ז, ז').
לפנינו לכאורה סיפור מאלף על מאבקן של נשים צעירות שנדחקו לשולי החברה כנגד הממסד הדתי, ועל ניצחונן המזהיר. החברה ניסתה להדיר את היתומות מעמדות כוח, אך הן עמדו חוצץ וזכו בדינן. הישר למוסף הארץ.
אך התורה וחז"ל מתארים את הסיפור באופן שונה לחלוטין. ראשית, בנות צלפחד אינן מנצחות את הממסד – הממסד הדתי עצמו הוא שעמד על זכויותיהן. בנות צלפחד אינן עושות הפגנה מול אוהל מועד, אלא פונות למשה רבנו. משה עצמו אינה מהסס, ופונה אל הקב"ה. מבנות צלפחד אכן נדרש אומץ, אך הממסד נענה להן ללא היסוס.
חז"ל מוסיפים ומפתחים את הגישה הזו. במדרשי חז"ל בנות צלפחד אינן מתוארות כפמיניסטיות תוקפניות ומאיימות אלא כנשים כשרות שפעלו בדרך ראויה. "אותו הדור", אמרו חז"ל, "היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים" (במדבר רבה כ"א, י'). הגברים בני אותו דור חטאו בחטא המרגלים כאשר סירבו להיכנס לארץ. לעומתם בנות צלפחד באות ודורשות נחלה בארץ ישראל. אהבת הארץ של בנות צלפחד מתוארת כמוטיבציה חיובית. מניע חיובי אחר של בנות צלפחד מפורש בכתובים: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו?" (במדבר כ"ז, ד'). בנות צלפחד רוצות להבטיח את המשכיות משפחתן, ובדורות ההם המשכיות כזו הייתה תלויה בנחלת קרקע.
חז"ל מסבירים גם שהדין לא השתנה בעקבות דרישתן של בנות צלפחד. דין ירושת בנות הוא מהכללים הראשוניים של דיני ירושה, "אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן" (בבא בתרא קי"ט ע"א). אין כאן כניעה של הממסד הדתי אלא חשיפה של הדין היסודי, שאכן מתחשב בזכויותיהן ובמעמדן של הנשים. "בנות צלפחד", הוסיפו ודרשו חז"ל, "חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (שם ע"ב). חז"ל מנמקים את השבחים המפליגים הללו. בין היתר משבחים חז"ל את בנות צלפחד ואומרים שאם היה לאביהן בן – לא היו באות לדרוש נחלה לעצמן.
כלומר – בנות צלפחד קיבלו עליהן את הכללים היסודיים של המערכת הדתית. הן לא ערערו על הדין היסודי הקובע שלבנים יש באופן בסיסי עדיפות בנחלה, למרות שהכלל הזה לא היה בהכרח מובן להן, כפי שהוא גם אינו מובן לנו. הן פועלות במסגרתו של דין התורה, ולא מחוצה לו.
חז"ל מספרים לנו עוד דבר על בנות צלפחד: "אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה" (שם). לכאורה לפנינו איום אנטי-פמיניסטי – נשים חזקות מדי, תוקפניות מדי, יישארו ברווקותן ולא ימצאו בעל. אך חז"ל מתייחסים לנישואיהן המאוחרים של בנות צלפחד בדרך הפוכה לחלוטין: "צדקניות הן, שלא נישאו אלא להגון להן" (שם). בנות צלפחד חיפשו דווקא חתנים הגונים וראויים, ולכן איחרו את נישואיהן. חז"ל מוסיפים ומספרים שהקב"ה עשה להן נס, והן זכו להוליד צאצאים, למרות שהתחתנו בגיל מבוגר. לא כל אחד זוכה לנס, ולכן לא כדאי להסתמך לכתחילה על התרחיש הזה. אך חז"ל מתארים כאן את בנות צלפחד כנשים השונות מאוד מהתדמית הסטריאוטיפית האישה הדתית : הן נשים עצמאיות, חזקות, עומדות על שלהן. והנשים החזקות הללו מוצאות את מקומן בתוך החברה הדתית, בלי למרוד בה ובלי להסתכסך עמה.