רבן יוחנן הסביר לתלמידיו שדין פרה אדומה אינו טקס מאגי לגירוש רוחות רעות אלא הוראה אלוקית שאין אנו יכולים לעמוד על פשרה. מדהימה אותי תמיד תגובתם של התלמידים: הם הבינו מיד שהתשובה המאגית היא "דחייה בקנה"; ולעומת זאת, הִרגיעה אותם האמירה שמדובר בגזירה של הקב"ה שאין אנו יכולים לרדת לעומקה. בדורנו, דור עני, התגובה היא בדיוק הפוכה: הסברים מאגיים ומיסטיים מתקבלים ברצון, ותשובות המדגישות את חוסר הבנתנו בדברי ה' נתפשות כהתחמקות זולה.
היהדות שוללת את המאגיה ונלחמת בה. חז"ל אמרו "למה נקרא שְמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה" (סנהדרין ס"ז ע"ב). המאגיה פוגעת באמונתנו באלוקים. המאגיה היא ניסיון גולמני להפעיל את הכוחות ששולטים בעולם, בעל כרחו של אלוקים. מי שמשתמש בכשפים למיניהם מנסה להתפרץ לכספת שבתוכה הכוחות והעצמה, בלי להעיר את בעל הבית.
בתקופתנו אנשים מרגישים 'רוחניים' כשהם קונים קריסטלים או לוקחים קורסים בהילינג. במקום ללמוד מקצוע – מחפשים 'סגולה לפרנסה'. היהדות טוענת שאין דבר פחות רוחני מאשר המאגיה הזולה הזו. אדם רוחני באמת שם את מבטחו בה', לומד תורה, מתפלל ומקיים מצוות. הוא אינו מנסה לתמרן את הקב"ה באמצעות לחשים והשבעות.
התורה מספרת שעמלק התקיף את ישראל במדבר, וניתשה ביניהם מלחמה מרה. משה עלה על ראש הגבעה והרים את ידיו. כל עוד ידיו של משה היו מורמות – ניצחו ישראל; כשהוריד את ידיו – גבר עמלק. חז"ל נזעקו: האם מדובר כאן בכשפים, במעשה מאגי שמפעיל כוחות רוחניים נסתרים?
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים; ואם לאו – היו נופלים (ראש השנה כ"ט ע"א). ידיו של משה אינן משפיעות על המלחמה. התפילה לה' היא המושיעה, ולא כשפים מאגיים למיניהם.
באופן דומה מפרשים חז"ל את האירועים בסוף פרשת חוקת. מגפת הנחשים השרפים עושה שמות בעם. כדי להתגבר על הנחשים, משה עושה נחש נחושת, וכל המביט עליו נרפא מההכשות. שוב שואלים חז"ל : וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין; ואם לאו – היו נימוֹקים (שם).
חז"ל אינם מוכנים להעלות על דעתם שמשה נעזר במיסטיקה זולה. בפרשת בלק מספרת התורה על מכשף זקן, בלעם, שנשכר על ידי מלך מואב לקלל את בני ישראל. המזימה, כמובן, נכשלת. אך במהלך הסיפור אנו נתקלים בתופעה מפתיעה: אתונו של בלעם פותחת את פיה ומתחילה לדבר. המסר הוא ברור: כשם שה' הוא שפותח את פיה של האתון, הוא גם זה שפותח את פיו של בלעם. וכשם שהאתון אינה יכולה לדבר בלי שאלוקים מפעיל אותה, כך גם בלעם. קללותיו אינן עושות שום רושם כשלעצמן; הן תלויות כמו כל דבר אחר בעולם – ברצונו של אלוקים. אדם החושב שהוא יכול להפעיל כוחות רוחניים ולשנות את הטבע בעל כרחו של אלוקים, דומה לאתון מדברת ששוכחת מי העניק לה את היכולת החריגה הזו, וברצונו של מי היא תלויה. זהו המסר המרכזי של פרשת בלק: הקללות והברכות נובעות מה' ותלויות בו. אין כל ערך או חשיבות למאגיה. "כי לא נחש (= ניחוש, כשף) ביעקב, ולא קסם בישראל" (במדבר כ"ג, כ"ג). לבסוף גם בלעם לומד את הלקח הזה: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (שם כ"ד, א').
אסטרולוגיה, אבנים, "אנרגיות צהובות" – כל אלו הן במקרה הטוב שטויות, ובמקרה הרע פגיעה בעול מלכות שמים. מי שרוצה להיות רוחני – שילמד תורה, שיעזור לעניים, שיעשה מעשים טובים. בהר סיני קיבלנו תורה, ולא שיני שום וקריסטלים.