פרשת בראשית מסתיימת בפסוקים הפסימיים, המתארים את חרטתו על הקב"ה על בריאת האדם, ובהחלטתו של הקב"ה למחות את הבריאה:
בראשית פרק ו
(ו) וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ:
(ז) וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:
רצונו של הקב"ה למחות את כל הנבראים מאדם ועד בהמה, תמוה. הרי הקב"ה ניחם על כך שברא את האדם? בנוסף, מה מקומו של העונש ביחס לבעלי החיים? ובלשונה של הגמרא בסנהדרין (קח עמוד א):
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?
הגמרא שם מציגה תשובה אחת:
תנא משום רבי יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד (ובלבל) [ופזר] את חופתו. אמר, כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשיו שמת – חופה למה לי? אף הקדוש ברוך הוא אמר: כלום בראתי בהמה וחיה – אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא – בהמה וחיה למה לי?
תשובה זו, מציגה מבנה היררכי של העולם, על פיו, האדם הוא תכלית העולם, ונזר הבריאה, והעולם כולו נברא כדי לשמשו.
תשובה נוספת מופיעה במדרש: מדרש תנחומא (בובר) פרשת נח סימן יא
לפיכך כשם שפרע מן האדם שחטאו, כך פרע מן הבהמה והחיה והעוף…וכל כך למה, ללמדך שאף הם ערבו משפחותיהם, והיו הולכין על מין שאינו שלהן, כל מין ומין על מין שאינו שלו…
על פי מדרש זה, לא רק שהאדם חטא, אלא גם הבהמות והחיות. מדרש זה למעשה, מסביר מדוע כל היקום לא היה ראוי לקיום. היקום כולו היה שרוי בחטא. מדרש זה עדין משאיר את הקושי בו התחלנו: מה המשמעות של חטא אצל בעלי החיים.
אולם, נדמה לי שאפשר להבינו בצורה טיפה שונה מאשר פשט המדרש עצמו- חטאם של בעלי החיים על פי המדרש היה שהם "ערבבו משפחותיהם". על פי מדרש זה (בחלק שלא ציטטתי) זה גם היה חטאם של בני האדם. נדמה לי שהמדרש רומז לכך שמצבם המוסרי הירוד של בני האדם השפיע על המציאות. לאדם יש אחריות על היקום. לא רק אחריות לפיתוחו הפיזי, אלא גם למצבו המוסרי של העולם. מדרש זה בונה קומה נוספת על המבנה ההיררכי של העולם. לא רק שהעולם נברא עבור האדם, אלא שלאדם גם יש אחריות עליו.
נדמה לי שניתן למצוא כיוון אחר במדרש הבא:
בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לא
ז הנני משחיתם את הארץ, ר' הונא ורבי ירמיה בשם רב כהנא בר מלכיה אפילו ג' טפחים שהמחרישה שולטת בארץ נימוחו, משל לבן מלכים שהיה לו פדגוג, כל זמן שהיה סורח היה פדגוג שלו נרדה, ולבן מלכים שהיה לו מניקה כל זמן שהוא סורח היתה מניקתו נרדת, כך אמר הקדוש ברוך הוא הנני משחיתם את הארץ, הא אנא מחבל להון ומחבל לארעא עמהון.
המדרש עוסק במילים "את הארץ" המופיעות בפסוק, ולמעשה עונה על השאלה :"במה חטאה הארץ". בכך, במדרש מרחיב את העיסוק אל מעבר להשחתת בעלי החיים, אל השחתת העולם כולו.
על פי המדרש, האדמה נענשה בגלל שיש לאדמה אחריות על האדם! במדרש ישנם שני משלים עבור האדמה: הפדגוג- המחנך, והמינקת (אמא אדמה?). משלים אלו מעמידים את האדמה במקום גבוה יותר מאשר התמונה של "נבראה לשרת את האדם". האדם שואב, גדל וצומח מתוך האדמה, ואמור גם ללמוד ממנה. יחסי אדם-עולם המצטיירים במדרש הם של אדם הנבוך מול העולם הגדול, מול פלא הבריאה. ואולי, גם מבין את אפסותו.
אני חושבת שבעולם המודרני שלנו, תחושת "בשבילי נברא העולם" עולה חזק מאוד. לקראת ז' בחשון בו נתחיל לבקש גשמים, נדמה לי שאפשר להתחזק קצת בתנועה ההפוכה. ברצון לבקש על העולם, וגם ללמוד ממנו.
שבת שלום!