בסוף פרק ל"ט מתואר איך כל חלקי המשכן מובאים בפני משה:
"(לג) וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בריחו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו:..
(מב) כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה:
(מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:"
הרמב"ן עומד על הפער בין פסוק מ"ב לפסוק מ"ג. בעוד בפסוק מ"ג, המדבר על ראיית משה, נאמר שמשה ראה את "כל המלאכה", בפסוק מ"ב, המתאר את עשיית בני ישראל, נאמר ש"עשו…את כל העבודה".
ההבחנה בין "מלאכה" ל"עבודה" אומרת "דרשני". בנוסף לכך, בפסוק מ"ב כלל לא היה צורך בכינוי למעשה בנ"י. הפסוק, יכול היה להסתיים במלים: "כן עשו בני ישראל" ולא היה בכך כל קושי!
על כן, מבאר הרמב"ן:
"(מב) וטעם כן עשו בני ישראל את כל העבודה – כל מלאכת המשכן, ויקראנה עבודה לומר כי עשו אותה לעבודת השם הנכבד, כענין ועבדתם את ה' אלהיכם (לעיל כג כה), ואותו תעבודו (דברים יג ה)."
כלומר "המלאכה" עליה מדבר משה מתארת את מעשה הכלים והמשכן עצמם – הם נעשו בתבנית המדויקת שלהם. אמנם, "העבודה" המתארת את מעשה בני ישראל עוסקת בתנועה הנפשית של העוסקים במלאכה. הם לא פעלו כבעלי מלאכה שקיבלו הוראות ומילאו אותם בצורה טכנית, ואף לא כאומנים המבטאים פרץ יצירה אישי, אלא כעובדי ה'.
המשכן היה מלא בפאר ובהדר, בכבוד ובתפארת. היופי וההוד יכולים לרומם את המתבונן בהם להכיר בגדולתו של הקב"ה. הרמב"ם, בהלכות חגיגה (פ"ב ה"א) מתאר את מצוות העליה לרגל:
"כשם שהן באין להראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו"
ההדר שבבית המקדש נועד לכוון את האדם כלפי מעלה. החוויה האסתטית העצמתית נועדה לשמש כחץ המורה לאדם להתקרב לבוראו.
אולם – כל חוויה אסתטית טומנת בחובה סכנה: במקום שהיא תהיה כלי המכוון למעלה ממנה, עלולה היא להפוך למטרה בפני עצמה. יתר על כן, סכנה מוסרית אורבת באסתטיקה: במקום שהאדם יגיע להכנעה ולענווה מתוך המפגש עם ה', הוא עלול להגיע לגאווה ולשחצנות מתוך התרפקות על יופיו/מעשה ידיו וכדומה[1].
דוגמא מעניינת לשתי האפשרויות של השימוש ביופי, ניתן למצוא בתשובתו של הרשב"א ביחס לשליח-ציבור (ח"א, רט"ו):
"שאלת עוד בשליח צבור שקולו ערב ונאה…אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים…?
תשובה: דברים אלו אחר כונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה תבוא עליו ברכה… אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר (ירמיה י"ב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה…"
על כן, מדגישה פרשתנו – עשיית מלאכת המשכן לא הייתה יצירה אומנותית גרידא, אלא היא הייתה מכוונת כולה לעבודת ה'. כיוון שכך, זכו ובירכם משה:
"אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"
[1] מומלץ מאד לעיין במאמרו של הרב סולובייצ'יק: "רוממות הא-להים וגאולת האסתטי" בספרו: "עבודה שבלב"