פרשת בהר פותחת במצוות שמיטה ויובל, ולאחריהן, ישנם מספר פסוקים העוסקים באופנים השונים בהם ניתן לשקם את מי שהתמוטט וירד מנכסיו:
(כה) כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו: -גאולת קרקעות
(לה) וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ: – צדקה
(לט) וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד: – עבד עברי, ומגבלות עבדות זו
על פניו, ההקשר הוא גאולת הקרקעות ושחרור העבדים בשנת היובל.
אולם, פסוק לה' – העוסק ב"החזקת" העני, הינו מנותק ממצוות השמיטה והיובל, ולמעשה הינו מצווה עצמאית, שהקשרה לכאן לא לגמרי ברור. פסוק זה מובא ברמב"ם כאחד הפסוקים המשמשים כראיה למצוות הצדקה:
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה א
מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך.
על מנת להבין קצת יותר את מיקומו של הציווי על צדקה, בסמיכות לשמיטה וליובל, נלמד את המדרש הבא:
ויקרא רבה (וילנא) פרשת בהר
וכי ימוך אחיך עמך הה"ד (משלי יט) מלוה ה' חונן דל,
אר"א כתיב נותן לחם לכל בשר בא זה וחטף לו את המצוה אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו הה"ד (שם /משלי י"ט/) וגמולו ישלם לו .
ר' תנחומא אמר לה בשם ר' חייא בר אבא ר' נחמן אמר לה בשם ר' יודן בר"ש ורבנן בשם רשב"ל –אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול דרכו של לוה להיות עבד למלוה הה"ד (שם /משלי/ כב) ועבד לוה לאיש מלוה
ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר כל מי שנותן פרוטה לעני הקדוש ברוך הוא נותן לו פרוטות וכי פרוטה נותן לו והלא לא נותן לו אלא נפשו הא כיצד היתה ככר בי' פרוטות ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל ככר ואכלה ושבת נפשו עליו אמר לו הקדוש ברוך הוא אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך אני משיבה לך לפיכך משה מזהיר לישראל וכי ימוך אחיך.
המדרש פותח בפסוק במשלי, האומר שמי שנותן צדקה בעצם מלווה לקב"ה. המדרש הולך צעד נוסף, ומעמיד את נותן הצדקה כ"חוטף" לקב"ה את המצווה.
למעשה המדרש, מציב שאלה על היפוך התפקידים שיש במצוות הצדקה. הרי הקב"ה הוא "נותן לחם לכל בשר", מדוע אם כן, אנו נדרשים לתת צדקה?!
המדרש ממשיך, ולמעשה עונה תשובה העוסקת במידה כנגד מידה, ובשכר לנותני הצדקה- "צדקה תציל ממוות".
אבל, אני רוצה להתמקד בשאלה שמציב המדרש. והוא בעיניי המפתח להבנת מיקומה של מצוות הצדקה בפרשתנו.
מצוות הצדקה, היא מצווה בה אולי יותר מכל מצווה אחרת, האדם לוקח את מקומו של הקב"ה, ונעשה שותף להנהגתו של הקב"ה. האדם, הופך להיות זן ומפרנס ומשביע לכל חי.
תנועה זו היא הפוכה למעשה, מהתנועה הנלמדת ממצוות השמיטה והיובל – התנועה של "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהילים נה, כג).
בפסוקים שלנו- נשאלת השאלה: מה נאכל?
(כ) וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ:
(כא) וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים:
והתשובה היא- נאכל מברכתו של הקב"ה.
ניתן היה לקחת את התשובה הזו באופן קיצוני, ולומר לעני- השלך יהבך על ה', ובכך להיפטר מן האחריות המוטלת עלינו לפרנסו ולכלכלו. לשם כך, סמוכה לפסוקים אלו מצוות הצדקה. על מנת לומר- שיעור האמונה הנלמד בשמיטה והיובל, נועד כדי ללמד אותנו באופן פרטי- כיצד סומכים על ה'. אך לא כדי לפטור אותנו מן האחריות.
אמנם הקב"ה הוא המשביע לכל חי, אך בחר, לשתף אותנו בהנהגה הזו. ועלינו לקחת אחריות, ולא להתחמק ממנה.