שלום לכן
קצת מחשבות על ספירת העומר- השנה בספירת העומר מעסיקה אותי שאלת הכמות והאיכות. הדמות העיקרית של ספירת העומר בעיניי היא רבי עקיבא וההתפתחות שהוא עובר. תחילת ספירת העומר עד לג בעומר היא אבלות על 24000 תלמידי רבי עקיבא שמתו כי לא נהגו כבוד זה בזה. המספר הזה הוא עצום, אבל בעולם העתיק הוא עצום פי כמה. זו עדות על דמות של רב בעל השפעה מטורפת , כביכול חלום של התפשטות התורה. אבל בכמות כזו של תלמידים לרב אין פנים.
אין קשר, בשפה הפנימית זה נקרא קשר של אחור. הערצה למידה שאינה עוברת דרך קשר רואה מגדל ומצמיח. והתורה הזו הופכת להיות תורה של תוהו. היא קורסת לתוך עצמה ומשמידה את עצמה. אם אין פנים עם רב זה משפיע על מערכות יחסים בין אנשים וזה מייצר חוסר פנים אחד לשני. חוסר כבוד.
השלב השני מתחיל היום. לג בעומר. פרק ב של רבי עקיבא. השלב השני כולל חמישה תלמידים ( או שבעה במסורת בירושלמי) שמהם יוצאת כל התורה שבע"פ. זה מהפך בתפיסה של רבי עקיבא מהי תורה, איך היא עוברת ואיך ממשיכה חיים ולא ממיתה. קשר בשל יותר, בוגר ומצמיח. הפחות מתגלה כהרבה הרבה יותר. וכשיש פנים יש חיבורים פשוטים, גם כשיש מחלוקות.
זה לוקח אותי למחשבות על ההרבה של היום ועל מיעוט הפנים ( למשל כמו מה שאני עושה עכשיו- שולחת תורה ללא פנים ואין לי מושג לאן זה הולך אם בכלל) וכמה אנשים מחפשים פנים, שפותחים את הפנימיות והקשר.
בתפילה לזכות להארת פנים,