במהלך ארבעים שנה אלו הוריד ה' מן לעם ושתו מים בזכותה של מרים. לאחר מותה של מרים כלו מקורות המים העם שב והתלונן כדאשתקד. בפרשה מתוארות שתי תלונות הדומות בתכנן אולם ניכר פער משמעותי בתגובה האלוקית.
וזו לשון התלונה הראשונה (כ, ב – ג):
'וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ'.
הקב"ה נענה לתלונותיהם של העם ומצווה את משה:
'קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.'
לאחר זמן קצר חוזר העם ומתלונן פעם נוספת (כא, ד – ה):
'וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.'
לאחר תלונה זו אין ה' מספק מזון ומים, אלא מכה אותם בנחשים – 'וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל'. בעוד שבתלונה הראשונה הקב"ה נענה לבקשת העם הרי, שבתלונה השניה לא זו בלבד שלא נענה לדרישתם של העם אף מכה אותם במכה נוספת – מכת נחשים.
לכאורה מדובר בשתי תלונות זהות ומדוע הייתה תגובתו של ה' כה שונה בכל אחת מהתלונות?
התבוננות נוספת בתוך פסוקים מעלה שוני גדול בין שתי התלונות. התלונה הראשונה היא לגיטימית. אין לעם מקורות מים ולכן הוא מתלונן. תסכולו של העם מורגש ותלונתו מתייחסת גם לעצם העלייה לארץ וכדבריו: 'וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת'. אולם כאשר התלונה היא לגיטימית אין דנים את העם בשעת כעסו. בתלונה השנייה מתריס העם כלפי מעלה ומערער על סמכותו של הקב"ה ובסמכותו של משה מנהיגם. וכך נאמר: 'וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה' ובמדרש: ' וידבר אהרן אל משה אין דיבור אלא לשון עז וכן הוא אומר וידבר העם באלקים ובמשה'. (ספרא שמיני פרשה א). אמנם תוכן התלונה הוא אודות המים, אבל גישתו של העם פסולה. העונש שמקבל העם דומה לאחת ממכות מצרים. וכשם שפרעה התחנן וביקש ממשה שיתפלל כדי להסיר את המכה מארצו כך ישראל בלשון דומה מבקשים: 'וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם'.
מי שדבר סרה על ה' ומפגין חוסר אמונה, סופו, שיידרש לבוא לפני ה' ולבקש תרופה ועזרה. פרעה דבר סרה על ה' ותפקידן של המכות היה להזכיר לו את תלותו בבורא עולם. מן הסתם, כל אדם שואל ומקשה שאלות על הנהגתו של הקב"ה בעולם. אולם אסור להתריס ולכפור בהנהגתו של מלכו של עולם. בתלונה הראשונה התלוננו ישראל על חוסר המים מתוך תודעה עמוקה, שהקב"ה הוא המספק חיים לכל בריה. בתלונה השנייה התריסו כלפי שמיא והדרישה למזון ומים שימשה ככיסוי להתרסה. תלונות ובקשות הן לגיטימיות במערכות השונות של חיינו. מותר להתלונן במקום העבודה, מותר לבכות על יחס לא הוגן בתוך הקהילה, אבל לעולם אסור לפגוע ולהתריס כנגד המערכת כולה. גם כאשר קצרה נפשו של אדם ישנן דרכים רבות להשיג את מבוקשו.