ספר שמות מסתיים בהמתנת משה מחוץ למשכן. אין הוא יכול להיכנס, שנאמר: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".לעומת זאת ספר ויקרא נפתח בהזמנה מיוחדת ואינטימית למשה להיכנס פנימה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". אין זו הפעם הראשונה שהקב"ה קרא למשה. כאשר התגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה נאמר: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג, ד), ולאחר מכן בעיצומו של מעמד הר סיני: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". ואף לאחר מעמד הר סיני נאמר: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שם כד, טז). ובכל זאת קריאתו של ה' אל משה בפעם הזו שונה מקודמותיה; ספר תורת כוהנים קרוי 'ויקרא' על שם קריאה זו, וגם כתיבת המילה שונה – ויקרא באל"ף זעירא.
הקריאה אל משה באה לאחר שהושקעה עבודה רבה בבניית המשכן. משה, שפיקד על בנייתו, יכול להרגיש כבעל הבית על המשכן, ובכל זאת הוא כבש את יצרו והמתין להזמנתו של הקב"ה. רבי בונם מפשיסחא מסביר שהאל"ף הזו רומזת על ענווה. דווקא משה, הדמות המרכזית בבניית המשכן,, שמלאכת המשכן מיוחסת אליו – "ויְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" – היה יכול להרשות לעצמו יותר חופש וחירות בתוך המשכן. אבל משה העניו מכל אדם אינו נכנס אל המשכן עד שיוזמן על ידי הקב"ה.
הסבר דומה נתן בעל התניא לנכדו. כאשר האדמו"ר בעל ה'צמח-צדק', הרבי השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, הגיע לגיל שלוש, נפטרה אמו, וסבו האדמו"ר הזקן בעל התניא לקח אותו לביתו. הוא הכניסו אל ה'חדר'. הרבי 'בעל התניא' הורה למלמד לקרוא עם הילד את הפרשייה הראשונה של פרשת ויקרא, ולאחר הלימוד שאל הילד את זקנו מדוע האות "א" של המילה "ויקרא" היא קטנה. בעל התניא הסביר לנכדו שאכן כל אותיות א' בתורה הם בינוניות למעט שתי פעמים: פעם אחת יש אות אל"ף זעירא: 'ויקרא אליו'. ופעם אחרת בפסוק הראשון של ספר דברי הימים יש אות אל"ף רבתי וגדולה : "אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ". המשותף בין האדם הראשון למשה הוא ששניהם היו אנשי מעלה שלא היו כמותם. אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה וממנו הושתתה האנושות כולה, ומשה רבנו הוא שקיבל את התורה מידי הקב"ה ודיבר עם ה' פנים אל פנים. לשניהם היה ראוי שתהיה 'אלף רבתי', אולם משה רבנו זכה בזכות הענווה לאל"ף זעירה; ענוותנותו של משה רבנו הקטינה את האות אל"ף. דווקא בפסוק המדגיש את חיבת הקב"ה למשה רבינו ומזמינו אישית למשכן בחר משה להקטין את עצמו.
בכך נוכל להבין את הטעם שקריאת הקב"ה למשה כתובה בתחילת ספר ויקרא ולא בסוף ספר שמות. ספר ויקרא, ספר הקרבנות, מבקש להצביע על עמידת משה בפתח המשכן כסמל ודוגמה לעמידת מקריבי הקרבנות. עמידת משה מתוך ענווה לפני ה' מסמלת את עמידת מקריב הקרבן. "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם". מסביר הספורנו שאדם המקריב קרבן חייב להקריב מעצמו תחילה כלשון הפסוק: 'אדם כי יקריב מכם', ורק לאחריה בא הקרבן עצמו. אדם צריך להכניע את עצמו לפני הבורא, ורק לאחר מכן הוא מביא את הקרבן לה'.
עמידת משה לפני הקב"ה היא סמל ודוגמה לכל עמידה שלנו לפני ה'. כאשר אנו עומדים לפני ה' בתפילת הלחש אנו מבקשים את רשותו להתפלל – 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך'. אם נבין שעמידתנו לפני הקב"ה אינה ברורה מאליה, הרי שהתפילה תהיה טהורה יותר ונודה על זכותנו להתפלל. עמידה מתוך כניעה וענווה לפני ה' מאפשרת לנו לפתוח בתפילה.