זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר … אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו … (שיר השירים ז). אנחנו ניצבים כאן ליד ארונך ומנסים 'להעלות בתמר', להגיע אל רום אישיותך הכבירה. עם ישראל קרא לך ת' ואנחנו קראנו לך תמר, בעבורנו לא היית דמות אנונימית אלא מוערכת, אהובה, אהודה, מעורבת עם הבריות בפשטות ובצניעות. אנחנו מנסים לאחוז בסנסינייך ולהזכיר את התכונות הפשוטות והמיוחדות שהיו לך. נפרדת מאתנו במהלך חג הסוכות אבל לנו נודע על הסתלקותך בשמיני עצרת – שמחת תורה. רק סיימנו את ימי הדין ימים ששפכנו בהם שיח, ואמרנו מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי באש ומי במים, ועברו ימים קצרים וביום הושענא רבא, יום חיתום הדין, הסתלקת מהעולם, בתחושה של 'דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים' הקב"ה לקחך שושנה צעירה לימים. עזבת אותנו בשיא תפארתך בפסגת הדרך, אי שם למעלה, במקומות שבדרך כלל היית, קרובה לשמים. היית מוטלת לבדך באין מושיע. באותם הרגעים ממש, בזמן שהיית בראש הפסגה, נפרד עם ישראל ממשה רבנו, שהיה גם הוא על ראש הפסגה. מקומך הטבעי היה בפסגה ודמעות ירדו מן השמים ובכו את מותך. בטוחני שהרגעים האחרונים בחייך היו רגעים של חסד. כפות תמרייך היו פרוסים ופתוחים להושיט יד ועזרה לכל דורש ומבקש. התנדבת להישאר בין האחרונים ולעזור.
נפרדת מאתנו בשלהי חג הסוכות; ימים ששיקפו את דמותך – שדמתה לתמר, חג של כפות תמרים. חז"ל מדמים את ישראל לתמר באמרם: 'מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, כך הם ישראל אין בהם פסולת' (בראשית רבה [וילנא] פרשת לך לך פרשה מא). זו דמותך תמר, היית ייחודית וחיונית בכל נפשך ובכל גופך בדיוק כמו התמר, שיש בו חיוניות בכל חלקיו, כך את היית מיוחדת גם בגוף בריא ונפש רוחנית. היו בך כל כך הרבה צדדים חיוניים שבאמצעותם היית יכולה לחבר ולאחד בין השונים. היית ישרה כמו לולב טבעית וחיונית. כמה מדהים שבחייך הקצרים הפכת למנהיגת ציבור. בכל מקום ובכל אתר מזכירים את תמר; היית למושא הערצה בקרב קהל נרחב ומגוון. זה מעצים את הכאב ואת עומק החיסרון שלך כאדם וכתמר בתוך הקהילה ובכל מדינת ישראל.
אני רוצה לשתף אותך ברגעים שלא היית בהם, בזמן שקיבלנו את ההודעה בשמחת תורה בשיא ההקפות, בשיא החגיגה. הציבור חוגג את ההקפות בבית הכנסת ואינו מודע שבו בזמן אנחנו יושבים המומים בביתך עם הגרעין המשפחתי המצומצם וקומץ חברים, ומנסים לעכל במעט את גודל האסון. קיבלנו החלטה להודיע על מותך בעיצומן של ההקפות, ומיד לאחר מכן המשכנו בהקפות, שהיו גם לעילוי נשמתך. אני בטוח שהיית מסכימה אתנו, שכן זוכרים אנו היטב את שמחתך במהלך שמחת תורה. היית מסמר הערב בהקפות שניות. מדי שנה בשנה ישבת ותופפת בתוף בזמן ההקפות השניות. השנה היית חסרה לנו בגוף אולם הרגשנו שהנפש שלך נמצאת אתנו. הנוכחות של נשמתך באה לידי ביטוי בעיקר בהקפה האחרונה, כשכל הציבור עמד על רגליו ושר שירים מרגשים מתוך תפילות הימים הנוראים.
תמר, אני רוצה לחזור לרגע מיוחד שבו התברר לי שיש בך משהו קסום. לפני כתריסר שנים, כשחגגת את בת המצווה, נכנסת בסערה לאולם השמחות על גלגיליות (סקטים) והפתעת את הקהל, זו הייתה כניסה בלתי-שגרתית. ומאז הבנתי שתמר שלנו אינה ילדה רגילה. היא מקורית ויצירתית, הולכת אחר תום לבה בלא כל שמץ של זיוף. משלבת בין שובבות נעורים לרגעי רצינות. וכך גם המשכת – במהלך השנים כבשת לך דרך משלך. לאחר התייעצויות הלכת לשרת את מדינת ישראל בשירות לאומי במשך שנתיים, אבל גם כשהגעת לקו הסיום לא נתת מנוח לנפשך. תבעת מעצמך להתחיל דרך קשה ומפרכת, דרך שאינה מתאימה לרבים אבל בחושייך החדים ידעת שהיא מתאימה לך. פסעת במשעולי קורס הטיס, וגם כאשר נפצעת במהלך הקורס הפגנת תושייה עצומה, לא ויתרת וחזרת לקורס לאחר מנוחה בבית. עמדת בכל הסטנדרטיים האפשריים, ברמה מקצועית גבוהה, במעורבות בין הבריות ובהקפדה על מצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו. לא אשכח את ההתרגשות של הקהילה כולה בסיום קורס טיס. רבים נכחו בטקס, ובשבת גם עלה אביך היקר לתורה וכולם שרו לך 'ישמחו השמים ותגל הארץ'. מאז פטירתך השמים אינם מפסיקים לבכות ודמעות של גשם מציפים את שדות המשק שכה אהבת.
אנחנו עומדים כאן בפתח בית הכנסת, מקום שהיה כה אהוב עלייך. פקדת מקום זה מדי שבת להתפלל, ולא ויתרת לאחר מכן על שיעור פרשת שבוע. כאן ברחבה הזו מתאספים כולם ואומרים זה לזה 'שבת שלום', וכל שבת אני זוכר את ה'שבת שלום' שלך, שתמיד נאמר מתוך חיוך. אוי תמר, כמה שזה יחסר לי ולנו. תמיד שאלתי את עצמי כיצד ידעת לשלב בין העולמות, בין החומר לרוח, בין הארץ לשמים, בין גבוה לנמוך ובין פנים לחוץ; בין האטמוספרה הרוחנית של שבת במשואות יצחק ובין אווירה אחרת, של ימי החול בחיל האוויר.
החודשים האחרונים היו תקופה משמעותית ביותר. היית שותפה פעילה במלחמת צוק איתן; הגנת על הבית פשוטו כמשמעו. בתקופה ההיא יצא לנו לשוחח לעומק על לבטים ועל דילמות אבל משפט אחד זכור אזכור: כששאלתי לשלומך ועל הסכנות הכרוכות בטיסה, אמרת לי שאת נמצאת במקום בטוח באופן יחסי – למעלה, במקום שיד האויב אינה מאיימת כל כך, ומנצלת את ההזדמנות להתפלל על כוחות היבשה הלוחמים למטה, והם אלו שנמצאים בסיכון. הספקת להיות לוחמת במלחמת מצווה לאחר תקופה הכשרה ממושכת ומייגעת.
תורה – ראשיתה חסד וסופה חסד. בשמחת תורה קראנו על החסד האחרון המופיע בתורה. חז"ל מסבירים שהקב"ה טיפל במשה בעצמו והביאו לקבורה, שנאמר: ויקבור אותו בגי. נקודה זו קשורה כל כך גם ללוויה שלך. לאחר שהתגלה דבר היעדרותך, עשו חברייך מחיל האוויר חסד של אמת, ומצאו אותך על פסגת ההר. זו ההזדמנות להזכיר את החברים ואת המפקדים מחיל האוויר, שמסרו את נפשם למצוא את תמר וללוות אותה אי שם מפסגת ההר אל המנוחה והנחלה שכה אהבה לאדמת משואות יצחק.
חנן וענת היקרים, סבא רבא משה וסבתא רבתא קלרה, סבא אדי וסבתא ליצ'ה, סבא אריה, שלא מדרך הטבע להביא לקבורה בת, ובוודאי נכדה, וקל וחומר נינה. אתם זקוקים לכוחות נפש מיוחדים. אנו מתפללים בעת הזו שהקב"ה ייתן לכם את כוחות הנפש, ואנחנו, בית משואות יצחק, נעמוד לצדכם ולצד המשפחה כולה לאורך כל הדרך ונתמוך בכל אשר נידרש.
תמר היקרה, היית נווטת אמתית, כזו היודעת לנווט במורכבות של המציאות וכזו היודעת לנווט במרומים בעת טיסה וכשנמצאים במצוקה על פסגות של הרים גבוהים. אנו נפרדים ממך בכאב עצום ובדמעות שליש. חייך היו קצרים בשנים אבל מרובים במעשים, השארת חותם, כבשת דרך – והכול בענווה. תמר, הפרדה ממך קשה מנשוא, ואני מבקש להודות לך מכאן, מרחבת בית הכנסת, מקום המפגש של כולנו, על התרומה שהענקת לקהילה ובעיקר בתחום החינוכי, להודות לך על התרומה לביטחון המדינה ועל שהיית חלק מההגנה על הבית. צדיקה כתמר תפרח, תהיי עלינו מליצת יושר במרומים – יהי זכרך ברוך.