ראש השנה – קול שאינו מזויף

הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ב) דן במטרת התקיעה: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

תפקיד השופר לעורר אותנו, להוציא אותנו מהאדישות הנוכחת בתוכנו בהיותנו בשגרה. תקיעת שופר היא גם זעקה פנימית שלנו, מעין דיבור. אנו מדברים באמצעות השופר. בעוד במהלך השנה אנו מדברים, ופעמים שהקול עלול להיות מזויף ואינו אמתי, הרי שבראש השנה הדיבור נעשה באמצעות קרן שופר, שכולה מהטבע ואין יד אדם מעורבת בה. גם קול השופר פשוט ואינו מורכב.

השראה לכך אפשר לשאוב מההגדרה ההלכתית של מצוות שופר. רבים מהפוסקים הראשונים דנו בהגדרה ההלכתית של מצוות תקיעת שופר – האם המצווה היא לשמוע קול של שופר, או שקיום המצווה במעשה התקיעה. להלכה אנו פוסקים שהמצווה היא לשמוע קול שופר, ולכן מנוסחת הברכה – 'לשמוע קול שופר'.

רבי אריה ליב גינצבורג הקשה בספרו שאגת אריה (סי' ו) על גישה זו. הרמב"ם פוסק שאדם השומע קול שופר מאדם שאינו חייב במצוות שופר אינו יוצא ידי חובה. לכאורה אם המצווה היא השמיעה מדוע יש לשמוע את הקול דווקא מבעל תוקע החייב במצווה, אם העיקר בשמיעה? הרי שאף אם יתקע ילד שאינו הגיע לגיל מצוות יקיימו השומעים את המצווה בשמיעת הקול היוצא משופרו! קושייה זו יצרה הגדרה חדשה למצוות השופר. אמנם עיקר המצווה בשמיעה אבל גם בתקיעה יש קיום מצווה: "בעל כרחך תקיעת שופר לאו בשמיעה לחוד תליא [תלויה] , אלא בעיקר תקיעה נמי תליא [תלויה] , כמו מצוות התלויין בדיבור, דבקריאת פה תליא מצוותן".

כלומר כשם שיש ערך במצוות התלויות בדבור בעצם עקימת השפתיים, כך יש ערך לתקיעה אעפ"י שעיקר המצווה היא השמיעה. התקיעה משקפת את הדיבור שלנו, אולם קבלנו צורת דיבור חדשה. הדיבור לא נעשה דרך הפה אלא דרך שופר. הקול בוקע מקרן בהמה טבעית. כך יוצא הקול הפנימי האמתי, בלא זיוף ובלא מסכה. השמירה על הקול הטבעי והצלול של השופר באה לידי ביטוי בהלכה אחרת, ובלשונו של הרמב"ם הל' שופר (א,ו) : "הוסיף עליו [ על השופר] כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול, צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת הפה פסול, צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לא נשתנה כשר".

גם אם נחפוץ לייפות את השופר אסור שיצא קול אחר קול שאינו טבעי. הדגש הוא על האמת הטבעית ולא על היופי הדיפלומטי.

כולנו מכירים את הסיפור על היהודי הכפרי שהיה מתפלל בבית מדרשו של הבעש"ט. ליהודי ההוא היה ילד מעט מוגבל, ואביו נטלו עמו לבית הכנסת כדי לשמרו שלא יאכל ביום הכיפורים. הילד, שהיה רועה צאן, לקח עמו לבית הכנסת את החליל המלווה אותו כשהוא רועה את העדר. בזמן התפילה, כשאביו לא השגיח, נתן הילד את קולו בחליל בקול חזק וצלול. שקט נפל על בית הכנסת. האב נכלם מבנו. הבעל שם טוב הפסיק את התפילה ואמר: תינוק זה בקול חלילו העלה כל התפילות והקל מעליי, שתינוק זה אינו יודע כלום, ומאחר שכל היום הקדוש ראה ושמע תפילת ישראל, נתלקח בו הניצוץ קדשו כמו אש ממש… בחוזק תשוקתו חילל באמתות נקודת לבו בלא שום פנייה… ועל ידי זה העלה את כל התפילות.

אנו נוהגים כמעשה הילד ואוחזים בקרן האיל של יצחק, וצועקים אל ה' בקול תקיעה בקול דממה דקה. קול אמתי וטבעי, קול פשוט וצלול המגיע מתוך הצהרתנו בסליחות – 'כדלים ורשים באנו לפניך' – והנה עתה אנו מוכנים לבוא עם החליל שלנו, השופר, קרן האיל, וצועקים אל ה'.

וברצוני לסיים ולאחל לכל בית ישראל שנה טובה ובשורות טובות ושלום. נתפלל לשלום פצועי צוק איתן, תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });