פרשת שופטים – יראת שמים גם בשדה הקרב

לפני יציאת עם ישראל לקרב צומצם המערך הצבאי, והיו ששוחררו מהקרב. עיון במקראות חושף שתי קבוצות שונות של אנשים הפטורים מהיציאה לקרב.

הקבוצה האחת מורכבת מאנשים המצויים בשלב הסופי של תהליך משמעותי בחייהם. אלו שבנו בית ולא חנכוהו, שנטעו כרם ולא חיללוהו, שקידשו אישה ולא התחתנו עמה. לכל האנשים הללו אנו מאפשרים להגשים את חלומם, ופוטרים אותם מההשתתפות בקרב.

 ואולם לאחר אזכורם התורה מוסיפה פטור נוסף, שאפשר לראות אותו כעומד בפני עצמו: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבו". השוטרים מוסיפים וקוראים לאנשים המפחדים מהקרב שלא להשתתף בו. חז"ל נחלקו בזהות הירא ורך הלבב, ועיקר הדברים מובאים ברש"י: "רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה; רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו".

 פרשנותו של רבי יוסי הגלילי מיוחדת ואינה מבוארת דיו. מאילו עברות החייל מפחד שבעטיין הוא נמנע מלצאת למלחמה? זאת ועוד הגמרא במסכת סוטה (מד ע"ב) מביאה דוגמה של אדם השח בין תפילין של יד לשל ראש. האם עברה כה פשוטה עלולה להטיל מורא על אדם היוצא לקרב כך שיימנע בסופו של דבר לצאת לקרב?! רבי יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השלישי של חסידות גור, בן המאה ה-19, הסביר בספרו הידוע שפת אמת את משמעות עברה זו. השיחה בין תפילין של יד לשל ראש היא מטפורה לנקודה כללית יותר ומשמעותית:

כי תפילין של יד היא בחינת עשייה – 'וקשרתם לאות על ידך', ותפילין של ראש – 'תורת ה' בפיך', וצריכין להיות מחברים כל המעשים אל התורה, וזה עצמו פירוש 'שמע ישראל', להיות מאספין כל הכוחות אל התורה, ובזה נוצחין המלחמה… (תרנ"א, ד"ה בפסוק).

מי ששח בין תפילין של יד (המעשה) ובין תפילין של ראש (התורה) הרי הוא מנתק בין הלימוד ובין המעשה; תורתו אינה תורה שמחוברת לחיים. 'והיה מחנך קדוש' – זו תביעה לחיבור שבין התורה לחיים. דווקא בעת לחימה, בזמן שרחוקים מספסלי בית המדרש, במקום שהמוסר נשחק, דרושה תביעה לחבר בין שדה הקרב לתורה בכלל ולמוסר בפרט.

מקום ההלכה לא נעדר גם במלחמת צוק איתן. במהלך המלחמה עלו שאלות הלכתיות כבדות משקל הנוגעות בעיקר לשבת ולטהרת המשפחה. היו ששאלו האם יהיה מותר לאיש מילואים לחזור לביתו במהלך השבת או לנסוע לבסיס במהלך השבת אם היה יכול לנסוע קודם לכן, או נשים שהופתעו מהגעת בעליהן באמצע המלחמה בתזמון בעייתי מבחינת הלכות טהרת המשפחה.

מצד אחד הפוסק אוחז בקולא במצבים מורכבים עד היכן שהיד מגעת ובתנאי שקיים ביסוס הלכתי, ומצד אחר יש להעצים את יראת השמים דווקא בשעת המלחמה, שהיא שעת דין. לא לחינם סבר רבי יוסי הגלילי שנירא מעברות שבידו – שיחזור. הלכות שבת וטהרת המשפחה הן מעמודי התווך של העולם היהודי, ויש לעמוד על המשמר בשעות השגרה וקל וחומר בשעות מלחמה, שלא ייווצר חלילה מצב שבו חייל יחזור לקרב ותהיינה עברות בידו. הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, טו) עסק בדמות הלוחם:

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם.

כלל נקוט בידנו: הלכה כרבי עקיבא. ואכן כך פסק הרמב"ם, שהירא ורך הלבב כמשמעו – פחדן. ואולם בלשונו העשירה הכיל הרמב"ם אף את התפיסה של רבי יוסי הגלילי. לא די באומץ לב אלא יש צורך להישען על מקווה ישראל להרגיש תחושת 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' אף בשעות המלחמה. מי שבה בעת יתרכז בכל כוחו במלחמה ויהיה מודע לנוכחות הקב"ה בשדה הקרב יידע להתרחק מעוולות מוסריות בזמן מלחמה. 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });