פרשת קרח נורמות של אנשי ציבור

 

במהלך הוויכוח הסוער בין קרח למשה ביקש משה מדתן ואבירם שיעלו אליו. תגובתם לבקשתו של משה לא איחרה לבוא: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה". משה נפגע מדבריהם ופנה לקב"ה: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם".

 

דתן ואבירם ערערו על הנהגת משה ולא האמינו בו. לדעתם לא היה משה ראוי להנהגה; הם סברו שהוא איש שררה המבטיח ואינו מקיים, ושאין בכוחו להעלות את העם לארץ ישראל. דווקא בשלב זה של המחלוקת ניכרת היעלבות משה. מתוך כל הטענות שהופנו אליו ביקש משה לדחות ולכפור בטענה אחת: "וכי שררה אנכי מבקש? אפילו חמור אחד לא נטלתי מהם?" ומרחיב המדרש: "מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מהקדש. ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי" (תנחומא ז).

 

בפרשנים אפשר למצוא שתי אסכולות שונות בנוגע להתנהלות איש ציבור בכספי ציבור. גישת הרמב"ן: "כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה דכתיב (ש"א ח טז) ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו". משה היה רשאי ליטול חמור לצורך הניידות לצרכים הלאומיים, ובכל זאת נמנע מלקחת. זו מדרגה מיוחדת שאינה יכולה להתאים למנהיגי ציבור בדורנו. לא נבקש מהמנהיגים שיאמצו סטנדרט כה גבוה ולא ייטלו מהקופה הציבורית בעבור הוצאותיהם. נראה שהפרשנות של הספורנו מותאמת יותר:

לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר. ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה.

משה נטל חמור מהקופה הציבורית לצורך פעילות ציבורית. הוא נמנע מלהשתמש בשררה על מנת ליהנות ממנעמי השלטון, ולכן הצהיר שמעולם לא לקח דבר לצרכיו האישיים. מלך רשאי להשתמש בסמכות השררה ובתנאי שתוגבל רק לצורך מטרות לאומיות ולא לצורך מטרות אישיות. איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא בניקיון כפיו כלפי הנתונים למרותו. ההתמודדות עם ההנאות ממנעמי השלטון אינה פשוטה אלא מורכבת, ודווקא משה יכול לשמש דוגמה אישית לכך.

פרשנות אחרת ושונה ניתן למצוא בספרו של רבי לוי יצחק מברדיטשב קדושת לוי:

לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם כו' (טז, טו). הכלל, משה רבינו היה מעלה כל ישראל והיה מדבק עצמו תמיד לכל ישראל. וזהו לא חמור 'אחד' מהם נשאתי, כלומר שלא נשאתי גוף אחד מישראל, רק כל ישראל נשאתי, וכן לא דבקתי לאיש אחד מישראל רק לכל ישראל.

 

לדעתו פסוק זה מלמד שאל לו למנהיג להעדיף אוכלוסייה מסוימת אלא להתייחס לכולם בשוויון. מצד אחד אין מנהיג צריך להוציא מכספו כדי לשרת את הציבור, ומצד אחר אסור לו לנצל את הקופה הציבורית וליטול ממנה כסף המיועד למטרות אישיות. בדרך כלל מנהיגות תתמודד עם השטחים האפורים, כגון האם מותר לנסוע לצורך עבודה ולשלב חופשה משפחתית; האם לאכול ארוחה עסקית שלא לצורכי עבודה וכדומה. מנהיג צריך להחמיר על עצמו ולא חלילה להידרדר למקומות שאינם מוסריים. בשנה האחרונה נחשפו פרשיות חמורות הקשורות להתנהלות אנשי ציבור. כל המבקש להיות שליח ציבור צריך לדעת שהציבור לא יסלח לו אם חלילה ייחשפו תופעות שחיתות וניצול השלטון לטובתו האישית.

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });