פרשת 'נגעי בתים' מתהדרת בפתיחה חגיגית וססגונית: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לג-לד). פתיחה בנוסח 'כי תבואו אל הארץ' מופיעה בדרך כלל כפתיחה חגיגית למצוות התלויות בארץ, כגון בפרשת העומר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י), וכן בהקשר למצות השמיטה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה' ". ואולם מה לפתיחה זו ולפרשה המתארת מחלה קשה שמקורה בעוון 'לשון הרע' המתפשטת בכותלי הבתים ?!
חז"ל הטילו ספק בהתגשמות נגעי צרעת בבתים, וכך הם אמרו: "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא ע"א). פרשת 'נגעי בתים' נכללת בפרשיות שנכתבו כדי להעשיר את עולמנו הרוחני; לא נמצא צדדים מעשיים בפרשיות הללו אלא מסרים רוחניים, וכך נאמר במדרש:
ונתתי נגע צרעת. תני ר' חייא וכי בשורה היא להם שבאין עליהם נגעים?! תני ר' שמעון בן יוחי כיון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם עמדו והטמינו ממונם בכתלים ובשדות, אמר הקב"ה לא הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניכם לארץ חורבה, אלא אל ארץ מלאה כל טוב, הה"ד ובתים מלאים כל טוב (דברים ו, יא), מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו וכשהוא סותרו מוצא בו סימא, שדהו נשרפת ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה סימא (ויקרא רבה פרשה יז ).
רבי חייא תמה על פתיחתה החגיגית של פרשה זו: 'וכי בשורה היא להם שבאין עליהם נגעים?!' המדרש מצטט את דברי רשב"י , שהנגעים הם בשורה טובה – הנגעים יובילו למציאת מטמונות הזהב שהחביאו הכנענים. הקב"ה העניק לעם ישראל מתנות חינם בשעה שנכבשה הארץ. בעוד נגעים הבאים על האדם הם עונש על חטאיו, נגעי בתים הם בשורה והבטחה שבשעת כניסתם לארץ ימצאו מטמונות זהב, שהטמינו הגויים.
ואולם אליה וקוץ בה – וכי פרשת 'נגעי בתים' נכתבה רק לשעת כניסת ישראל לארץ בתקופת יהושע, או שמא כוחה יפה לדורות? במדרש אחר מצוי מסר דומה שאינו נוגע דווקא לתקופה מסוימת:
אדם אומר לחבירו השאילני קב חטים ואמר לו: אין לי. קב שעורים אין לי, קב תמרים אין לי. אשה אומרת לחברתה: השאילני נפה היא אומרת: אין לי, השאילני כברה ואומרת: אין לי. מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות היה אומר אין לי כלום. ראו, כמה חטים יש כאן כמה שעורים כמה תמרים יש כאן?! (ויקרא פרשה י"ז).
הנגע בבית מגלה את השקרים ואת העוולות החברתיות. בשעה שאדם פונה לחברו ומבקש ממנו עזרה – והחבר מתעלם מבקשתו, או אפילו מעז, משקר ומצניע את האוצרות – לבסוף עלולה להיחשף האמת באמצעות הנגעים. פרשת נגעי בתים מזכירה לנו את חובת הערבות בארץ ישראל. ברגע שנתבקש לעזור לזולת וחלילה נענה בדברי שווא ושקר – הקב"ה יביא נגעים והאוצר יתגלה.
מסר חד וקולע נרקם משני המדרשים שהבאנו. כשם שבכניסתנו לארץ ישראל גילה לנו הקב"ה את מטמוניות הזהב, השפיע עלינו שפע רב, כך גם בעתיד – כשנחזור מהגלות ונתיישב בארץ נידרש ללכת בדרכו ולהעניק לחלש, ולא חלילה להטמין כסף וזהב בתוך כותלי הבית. אם חלילה נידרדר למצבי התעלמות מהחלש, ונרדוף אחר רכושנות, יופיעו נגעים בבית ונידרש להחליף את האבנים הנגועות באבנים אחרות.
בימים אלו אנו עסוקים בניקיונות הבתים, במכירת חמץ, בקניית מצרכים לפסח. עיסוק זה בתקופת האביב מעורר אותנו מתרדמת החורף לעשייה ולהתרוצצות. אחד מיסודותיו של פסח לאפשר לכל אחד מעם ישראל להסב בכבוד בליל הסדר וכפי שכתוב במשנה: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי" (פסחים י, א). חלק מביעור חמץ וההיטהרות לפסח הוא העצמת מפעל החסד – 'קמחא דפסחא' – המאפשר לכל אחד מישראל להסב בכבוד בליל הסדר.