פרשתנו מתארת את היום השמיני של אהרן ובניו בתוך תוכי המשכן, הנפתח בהבאת הקרבנות. בכתובים מתוארת 'הזמנה רשמית' של משה את אהרן להקריב את הקרבנות, ולכאורה זו הזמנה מיותרת, שכן אהרן ניצב מול המזבח והוא יודע את המוטל עליו. ובכל זאת זכה אהרן להזמנה אישית מפי משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם… וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ". מדוע משה נדרש להגיד לאהרן 'קרב אל המזבח'? וכי לא ברור שכדי להקריב קרבנות יש להתקרב אל המזבח?! נקודה זו הוסברה בספרא:
קרב אל המזבח משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והייתה מתביישת מלפניו, ונכנסה אחותה אצלה. אמרה לה על מה נכנסת לדבר זה? אלא שתשמשי את המלך הגיסי דעתיך ובואי ושמשי את המלך, כך אמר משה לאהרן אהרן אחי על מה נבחרת להיות כהן גדול? אלא שתשרת לפני הקדוש ברוך הוא. הגיס דעתך ובוא ועבוד עבודתך, ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו וא"ל משה אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו לכך נאמר: קרב אל המזבח (ספרא שמיני, א).
המדרש מתאר את אהרן עומד לפני המזבח אך מתמהמה ומסרב לגשת ולהקריב. המדרש מסביר שאהרן נזכר בחטא העגל וקפא על מקומו. בראותו את המזבח בדמות שור היה מתיירא שמא בכוח חטא זה למנוע ממנו להיות הכהן הגדול של עם ישראל. משה מצדו קיבל את ההתמהמהות של אחיו אהרן אולם חיזק אותו: 'שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת'. משה השיב לאהרן שעצם בושתו וסירובו לכהן במשכן בשל חלקו בחטא העגל, הם הראיה לכך שחזר בתשובה שלמה – 'ומשום כך נבחרת'.
דווקא הבושה והחרטה מאפשרות לאהרן להיות שליח ציבור של העם. הדו-שיח שהתקיים בין אהרן למשה הוא שיעור חובה לכל איש המתמנה למשרה ציבורית. שלוחי ציבור צריכים לערוך חשבון נפש על מידת התאמתם להיות ראויים לשרת את הציבור. מצד אחד יש צורך שהאדם יצטייד בביטחון עצמי בזמן שנדרש למלא את תפקידו וייעודו, אולם מצד אחר הוא זקוק למידת ענווה שמא אינו ראוי.
משמעות הדבר היא שכל איש ציבור זקוק להזמנה אישית על מנת לקבל את התפקיד: 'קרב אל המזבח'. כל שליח ציבור שהמתין להזמנה המיוחדת הזו משום שחשב שמא אינו ראוי יוכל להצליח במילוי תפקידו ולהיזהר לבל ייכשל בעתיד בחטאי העבר. אולם גם בסירוב גדולה הזהירות; סירוב מתמשך עלול למנוע מהאדם המיועד להיות שליח ציבור מלקבל תפקיד שהוא מתאים לו. מנגד הסתערות על קבלת תפקיד ציבורי גם היא אינה ראויה. חז"ל הדגימו לנו את האופן האידאלי שבו אדם נדרש ליטול תפקיד ציבורי. אחד מהתפקידים המרכזים של ייצוג ציבור קיים בתפילה הוא שליח ציבור (חזן):
תנו רבנן: העובר לפני התיבה – צריך לסרב, ואם אינו מסרב – דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי – דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה – פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית – פושט את רגליו ויורד' (ברכות לד ע"א).
בדרך כלל מחפשים מתנדבים לעבור לפני התיבה גם בימות חול, אבל נקודת המבט צריכה להיות שונה. מצד אחד יש לסרב ליטול תפקיד כה אחראי, ומצד אחר צריך להיזהר שלא לסרב יותר מדי שכן התבשיל עלול להקדיח ונחמיץ את השעה. כך הרגיש אהרן בבואו למזבח: מצד אחד הוא הבין שמוטלת עליו אחריות, אולם בענווה גדולה הרגיש שאינו ראוי. חלפו בראשו מחשבות קשות, והוא נזכר ברגעים הקשים של חטא העגל, שצורף אליו בעל כורחו ונכווה קשות. משה אמר לו 'קרב אל המזבח' – רק בעל מצפון ובעל ביקורת עצמית יכול להיות שליח ציבור של עם ישראל.