פרשת וארא – תנין או נחש?

בפרשה הקודמת קראנו על שלושה אותות שמשה היה אמור לבצע באמצעות מטהו.  באחד האותות התבקש משה להשליך את המטה ולהפכו לנחש, ולאחר מכן לאחוז בזנבו ולהחזיר את המצב לקדמותו, דהיינו הנחש יעלם וייהפך למטה. בפרשת השבוע אין אנו קוראים על מטה ונחש אלא על מטה ותנין: "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין… וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם".  בעוד התכנון המקורי היה  שמטה משה ייהפך לנחש הרי שמעתה לומדים אנו שמטה אהרן נהפך לתנין. האם מדובר בשינוי התכנית?

 

הספורנו  סבור שמדובר בשני דברים שונים. משה נדרש לבצע 'אות', ואהרן נדרש לבצע 'מופת'. כאשר המטה נהפך לנחש זה הוגדר 'אות'. לעומת זאת כאשר המטה נהפך לתנין זה הוגדר 'מופת': "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין". משה ואהרן התכוננו לשתי משימות: האחת היא מופת, ומטרתה להראות מי הוא המשלח (הקב"ה), דהיינו שפרעה יידרש להאמין באל, והאחרת – לעשות אות שמטרתו לחזק את מעמד השליח (משה, אהרן).  

 הואיל ומדובר בקהלי יעד שונים, אפשר להבין את ההבחנה שבין הנחש לתנין. במופת הראשון נהפך המטה לנחש כיוון שהמופת היה מיועד לעם ישראל. הנחש מזכיר לנו את הקללה שבה נתקלל הנחש הקדמוני השפלה – "על גחונך תלך". תכונה זו יש בה משל על מצב ישראל בעת ההיא. מבני חורין זקופים וחסונים כמטה הפך אותם פרעה למושפלים מיואשים, "והם לא יאמינו  לי", ומושלכים לארץ כנחש. הציווי שנצטווה משה "שלח ידך ואחוז בזנבו..ויהי למטה" משמעותו שתפקיד משה הוא להחזיר את הגאווה הלאומית לבני ישראל, להשיב את האמון של בני ישראל בעצמם, 'להעמיד אותם על הרגליים' כמו מטה. המופת השני נעשה בידי אהרן, כשהפך את המטה לתנין. התנין מסמל את גאוות פרעה והמצרים 'התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו', את התנין החי האימתני, מלך היאור.

 אפשר להוסיף הסבר נוסף להתאמת הנחש לישראל והתנין לפרעה. בעיון בפסוקי המקרא אנו מוצאים את המונח 'תנין' ככינוי לאויב של הקב"ה. לאורך כל התנ"ך יש פסוקים המתארים את הקב"ה המכריע את התנין – 'שברת ראשי תנינים על המים" (תהילים עד, יג). התנין נתפש כבעל כוח, 'התנינים הגדולים'. המיתולוגיה היוונית אף האמינה בכוחם הבלתי-נשלט של התנינים; כנגד אמונה זו בא האות של הפיכת התנין למטה ביד אהרן.

 הנחש במקרא אינו האויב של הקב"ה אלא של האדם. "ואיבה אשית בינך ובין האשה" (בראשית ג, טו) – יש מאבק בין הנחש לאדם; מאבק על הפיתוי. הנחש הוא יצר הרע ומייצג את כוח הפיתוי. משמעות המופת למשה ולבני ישראל שונה לחלוטין מהמופת לפרעה. לעם ישראל מראים את השלכות הפיתוי: "שלח ידך ואחוז בזנבו" (שמות ד, ד); "ואתה תמשול בו" (בראשית ד, ז) – אל תפחד מיצר הרע, תפוס אותו ותראה שהנחש ייעלם. או בלשון אחרת, אפשר להבין את השלכת המטה כאיבוד שליטה, ואז יופיע הנחש, היינו יצר הרע. אולם אם נדע להתגבר ולאחוז בזנבו – לקבל אחריות ולשלוט בנחש – יהיה המטה בידנו, ונוכל להתגבר על המכשולים.

לפרעה צריך להוכיח את גדולת ה' על הטבע. לעם ישראל, שהם מאמינים בני מאמינים, צריך להראות את המאבק עם הנחש, סמל הפיתוי ויצר הרע.

בדור שלנו אנו זקוקים לתנין ולנחש. ראוי שבתקופה שמעצימה את כוחות האדם, יראה האדם את התנין שנעלם והופך למטה, היינו כפיפות האנושות החזקה בפני בורא עולם. זאת ועוד המלחמה הבלתי-פוסקת עם הנחש, כמשפיע או כבעל תאווה, מחנכת אותנו לעמוד כמטה זקוף ובלתי-מתפשר מול תאוות העולם. יש לדעת לאחוז בזנב היצר ולהזדקף כמטה המסמל ישרות לב, ויש להפיג משהו מהאגו שלנו, המשול לתנין, ולהכפיף את עצמנו למטה שברא את העולם.

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });