פרשת ניצבים – כולם שווים לפני הקדוש ברוך הוא- הרב מאיר נהוראי

פרשתנו פותחת בהכרזתו של משה לישראל: "אתם נצבים היום". ומסביר רש"י: "מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית". משה קורא לכולם לכל שכבות העם להתייצב ולעמוד כאחד ולחדש את הברית שבין ישראל לקב"ה. אין זו הפעם הראשונה שמשה מדבר אל כלל ישראל. בתחילת פרשת מטות כתוב: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'". ומסביר שם רש"י: 'חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל".

בשעה שמשה לימד את כלל ישראל חוקים ומשפטים, הוא לימד תחילה את ראשי המטות ורק לאחר מכן את בני ישראל. משה ביקש לחלוק כבוד לנשיאים ולכן נתן להם את 'זכות הקדימה' בלימוד החוקים והמשפטים. בפרשתנו אפשר להבחין בשינוי מסוים בפנייתו של משה לישראל: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיך". ובדומה לכך גם בפרשה הקודמת בתחילתה של הברית: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצו". כאשר עם ישראל מתכנס לחידוש הברית עם הקב"ה, אין הבחנה בין גדול לקטן. אף על פי שיש דרגות שונות בקהל ה', יש ראשי הנשיאים ויש גם חוטבי עצים, כאשר ניצבים לפני ה' – כולם עומדים לפניו בשורה אחת.

הקב"ה אינו מזהה את האדם לפי עבודתו או תפקידו אלא רואה את כולם בסקירה אחת. ה' יודע ללבב, ולעולם לא נדע את חשבונותיו. לכן משה מקפיד להעמיד את כל העם כולו – מראשי הנשיאים ועד לשואבי המים – בשורה אחת, 'אתם נצבים היום'. הרב שמחה בונם

מפשיסחה זצ"ל הוכיח נקודה זו מהלכה המפורסמת של 'ייהרג ואל יעבור'. אם נצטווה אדם על ידי המלכות להרוג את חברו עליו לסרב משום 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי' (מה ראית שהדם שלך אדום יותר).

אומר הרבי: גם אם נשיא גדול בישראל נצטווה להרוג חוטב עצים ושואב מים, עליו לסרב לקיים את צו המלך משום שלעולם לא נדע מי באמת חשוב יותר כלפי שמיא. "הנסתרות לה' אלוקינו" – מי שנראה חשוב בעיני הבריות ספק אם הוא חשוב בעיני שמים, ולכן אסור לחברה או לקהילה להעריך אדם רק על פי מעמדו ותפקידו. כל אדם מייצג אישיות מורכבת שאת פנימיותה רק הקב"ה יודע ורואה.

נקודה זו מתקשרת היטב לראש השנה. רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם סבורים שעיקר המצווה הוא השמיעה לקול השופר, וכך ניסח הרמב"ם: "והמצוה היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי" (מצות עשה ק"ע). שיטת הרמב"ם מתבארת בהרחבה בתשובתו (שו"ת הרמב"ם קמ"ב):

וזה שהמצוה המחויבת אינה התקיעה אלא שמיעת התקיעה… ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.

 אם כן, המצווה היחידה בראש השנה אין בה מעשה ולא דיבור אלא קיומה בשמיעה בלבד. בדרך כלל בחיים הסוערים אנו נמנעים מלהקשיב לזולת; אנו נוטים להביע דעה, להתווכח, להשמיע את קולנו – ובטוחים שהצדק עמנו. ייתכן שהדבר אף בא לידי ביטוי בהבעת זלזול כלפי האחר. בראש השנה נפתח חלון הזדמנויות מיוחד בשעת תקיעת שופר, שבו בזמן שקול שופר נשמע בבתי הכנסיות כולנו מקשיבים וכולנו שווים. אנו עומדים כאיש אחד בלב אחד, בלא התנשאות ובלא גבהות לב. אנו מוכנים אנו לשמוע את התקיעה הזכה והנקייה ההיא, החודרת אל עמקי הלב ושוברת את השתיקה. זו חזרה על מעמד הברית: 'אתם ניצבים כולכם' .

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });