פרשת שלח לך – האומנם כולם שכחו את התורה?

הרמב"ן בסוף הקדמתו לספר במדבר כותב: 'ואין בספר זה מצוות הנוהגות לדורות זולתי קצת מצוות בעניני קרבנות, שהתחיל בספר הכהנים ולא נשלם באורן והשלימן בספר זה'.

חלק מהקרבנות כתובים בחלקה השני של פרשת שלח לך. אחד מהקרבנות האמורים בפרשה הוא יחיד מסוגו ומיוחד במינו:

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה … וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת: וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה במדבר (טו כב-כו).

אמנם מדובר בקרבן חטאת, אבל השינוי המהותי הוא שהחטא נעשה בידי כל האומה – 'אם מעיני העדה נעשתה לשגגה'. הרמב"ן מסביר שסיטואציה כזו התרחשה בתקופת המלכים וכן בתקופת שיבת ציון:

והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגגובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם… וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני.

ייתכן שבתקופות שונות הרהר העם על נצחיות התורה באומרו שהתורה אינה רלוונטית עוד, שעבר זמנה ואין היא קשורה יותר למציאות החיים שלנו. לאחר המהפכה הגדולה שעשה עזרא הסופר, שסילק את הנשים הנוכריות. לאחר בניית החומה בירושלים על ידי נחמיה, נאסף העם לשמוע את קריאתו של עזרא בספר התורה. בכתוב מתוארת התפעלותו של הציבור מהכתוב בתורה על חג הסוכות: "וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי"(נחמיה ח' י"ד).

גם בדורנו אנו עדים למציאות מורכבת, שבה חלק גדול מהציבור אינו יודע את מצוות התורה ואינו מודע להן. לדעת הרמב"ן שכחה וחוסר ידיעה של ציבור שלם מוגדרת כשגגה. כאשר המסורת אינה עוברת מאב לבנו, דור הבנים נחשב שוגג – יש כאן חוסר ידיעה ולא התרסה ומרד בערכי הקודש.

ואכן חלק מפוסקי ההלכה הגדירו את מחללי השבתות שבימינו כשוגגים, ובוודאי שאינם כלולים בהגדרה הקשה – 'מחלל שבת בפרהסיה'. הגדרת החטא תלויה באווירת הסביבה. יחיד המחלל שבת ומעשהו אינו נחשב לחריג, אינו מוגדר כמחלל שבת בפרהסיה אף על פי שעושה את חטאו ברשות הרבים. מושג ה'פרהסיה' אינו מוגדר רק על פי מקום העברה; עשיית עבירה בפרהסיה היא ביטוי של תעוזה ומרד במוסכמות. כלומר העברה עומדת בניגוד גמור לאווירה הציבורית.

 פרשת 'המקושש' נכתבה בסמוך לדין קרבן חטאת ציבורי, והתבוננות בפרשיות מגלה את השינוי הגדול שבניהם. בעוד קרבן חטאת לאומי מוקרב בעת שהכול שוגגים, הרי שהמקושש נענש על עברה חריגה העומדת בניגוד לצורת החיים הלאומית. המקושש מוגדר כמחלל שבת בפרהסיה, וכפי שמסביר האבן עזרא: 'למה נסמכה הפרשה? גם יתכן שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל'. המקושש חטא ביד רמה, שבר את המוסכמות – ובמעשהו ניכרת החוצפה והעזות. ומדויק הדבר מלשון הכתוב: 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום שבת'. מציאה מעידה על חיפוש. מעשהו של המקושש עמד בניגוד מוחלט למצב הרוחני של העם; המקושש התריס כלפי מעלה, חטאו בוצע במזיד והוא פגע באווירה הציבורית, ולכן סופו היה סקילה.

אחד האתגרים של דורנו הוא להפיץ את היהדות לכל מבקש. הבורות וחוסר הידיעה הן הסכנה הקיומית הגדולה ביותר של עם ישראל. כדי לממש את זכותנו ולהיות מדינה יהודית דמוקרטית אנו זקוקים לדור שיודע היטב את האומה, את תורתה ואת ארצה.

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });