לאחר ההכנות לקראת מעמד הר סיני מתרחש אירוע שלכאורה נראה חריג. בזמן שכולם מצפים להתגלות האלוקית, ויש אווירה של יראה ופחד במחנה, משה מקבל החלטה להוציא את העם החוצה:
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.
האם נכון להוציא את העם ולהעמידו בתחתית ההר ברגעי החרדה ההם? האם בזמן ששכינה מצויה בהר וכבוד ה' על ההר, רגע שאדם מרגיש את אפסיותו ולבו אומר לו 'אל תתקרב' – יהיה נכון לקרבו לשם?!
נוכל למצוא מזור לנפשנו מדברי המדרש במכילתא:
'ויוצא משה את העם' אמר ר' יוסי: ר' יהודה היה דורש: ה' מסיני בא אל תקרא כן אלא ה' לסיני בא ליתן תורה לישראל, אבל אני איני אומר כן אלא ה' מסיני בא לקבל את ישראל כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה.
שמעתי ממורי ורבי הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א, שבימים אלו חוגג את גיל הגבורות וזו הזדמנות לאחל לו אריכות ימים ובריאות, הסבר מעניין למחלוקת המובאת במדרש. שינוי אות אחת 'לסיני' או 'מסיני' מצביע על שני עולמות הפוכים – יש כאן תפיסות שונות אשר לקשר שבין האדם לבוראו. רבי יהודה אינו יכול לקבל את הפסוק כפשוטו: 'מסיני' – וכי יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא יצא לקראת כנסת ישראל?!
רבי יוסי חולק ומבין את הפסוק כפשוטו, 'ה' מסיני בא' – יש ממד שבו הקדוש ברוך הוא יוצא לקראת כנסת ישראל כחתן היוצא לפני הכלה; מעמד הר סיני הוא טקס אירוסין בין הקדוש ברוך הוא לישראל. אם כן, מערכת היחסים בין הקדוש ברוך הוא לישראל היא מורכבת, ושתי בחינות לה. האחת: אלוקות טרנסצנדנטלית – אלוקות עליונה שאין לה זיקה ישירה בין האדם לבוראו. והאחרת: אלוקות אימננטית – האדם חש את בוראו בקרבו. הכפילות הזו משקפת שתי בחינות בזיקה לתורה. מחד גיסא יש בתורה מערכת מצוות המחייבת כל אחד מאתנו, ומאידך גיסא יש בה תחושה של קרבה לקדוש ברוך הוא.
חג מתן תורה מבקש להעלות על נס את החוויה הרוחנית העצומה הטמונה בתורתנו; ביום זה אנו מדגישים את החוויה הרוחנית הנמסרת לנו מדור לדור ממתן תורה ועד דורנו. בשגרה מרגיש אדם ניתוק מסוים מהתורה:
אמר אליהו זכרונו לברכה: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד והיה מלעיג לי ומתלוצץ בי אמרתי לי מה אתה משיב ליום הדין אחר שלא למדת תורה? אמר יש לי להשיב: בינה ודעת ולב שלא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: מה מלאכתך? אמר לי: צייד עופות ודגים אני. אמרתי לו: מי נתן לך דעת ולב ליקח פשתן ולטוותו ולארגו ולעשות המצודות ולקחת בהן דגים ועופות ולמכרן? אמר לי: בינה ודעת שניתנו לי מן השמים. אמרתי לו: ליקח את הפשתן לארוג ולטוות ולקחת הדגים והעופות נתנו לך בינה ודעת, אבל לקנות את התורה לא נתנו לך בינה וכתיב: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבך לעשותו"?! מיד הרהר בלבו והרים קולו בבכי אמרתי לו: בני אל ירע לך שכל באי העולם כיון שבאים נמשכים מן התורה מוכיחים (תנחומא, וילך).
במדרש מתוארת שיחה המתקיימת בין אליהו לאדם שהרגיש מנוכר לתורה משום שחשב שתורה ניתנה לאדירי עולם ולגאוני הדור. אליהו שלל את התפיסה הזו והסביר ליהודי ההוא שהתורה מתחברת לכל האומה, וכל אחד יכול לכתוב אות משלו בספר התורה. המסר הזה מוטמע במדרש נוסף הקשור לפרשתנו. הספר פותח בפסוק: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' – ולמה במדבר סיני? מכאן שנו רבותינו:
בשלושה דברים ניתנה תורה באש ומים ובמדבר … ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו? לומר לך מה דברים הללו חינם לכל באי עולם אף התורה חינם לכל באי עולם, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב" (תנחומא במדבר פרשה ו').
המדרש מבקש להדגיש את הנגישות של כל אחד מישראל לקבל תורה. כשם שכל אחד יכול ליהנות מהטבע, הכולל את האש ואת המים, כך כל אחד יכול ללמוד תורה. ואולם יתכן והמדרש מעוניין להפגיש אותנו עם שלושה סוגים של אנשים הלומדים תורה. יש הלומד תורה ומרגיש שנמצא במדבר; מתקשה בלימודו, צמא וזקוק לסיוע. ויש מי שהתורה זורמת בו כמים; לימוד התורה ותכניה נקלטים בלא כל קושי, אך עדיין אינו חש בחוויה רוחנית מיוחדת בשעה שעוסק בתורה. ויש מי שהתורה גם מחממת אותו כאש וגם בוערת בקרבו כשלהבת תמידית; בשעה שהוא לומד תורה הוא מרגיש שהוא ממלא את חייו בתוכן משמעותי המעורר אותו לעבודת ה'. המדרש תובע מכל אחת מהדמויות לנסות וללמוד.
התורה נקנית בייסורים ובמאמצים נפשיים, אך לבסוף ממלאת את הנפש. לכן דווקא במתן תורה, בזמן שחנינו תחת ההר כאיש אחד בלב אחד לקבל את התורה, ביום שה' בא לסיני לקראתנו כחתן היוצא לקראת כלה – עלינו לחוש יותר מתמיד את קרבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו.