פרשת אחרי-קדושים – ואהבת לרעך כמוך, האומנם?

הימים שבין פסח לעצרת הם ימי זיכרון על מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא. הטרגדיה הייתה גדולה; העולם הדתי של אז חרב והפך לשממה רוחנית. חז"ל הדגישו דווקא את סיבת פטירתם: תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סג ע"ב). בבראשית רבא פרשה סא הניסוח אחר במקצת: "י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו" .

בתקופה זו אנו נמנעים משמחה כדי לנהוג אבלות על מותם (שערי תשובה סי' רעח). אדם משנה את הופעתו החיצונית ונמנע משמחה יתרה כדי לזכור את סיבת מותם ולהתעמק בה. בימים אלו שבין פסח לעצרת, שבין החירות הלאומית (פסח) לחירות הרוחנית (שבועות), אנו נדרשים להרבות באהבת חינם.

פרשת קדושים גדושה במצוות, ורוב גופי תורה תלויים בה. אחת המצוות המרכזיות שהגדיר רבי עקיבא (ספרא קדושים ב,ד): 'כלל גדול בתורה', היא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. במבט ראשון התביעה האלוקית הנדרשת במצווה זו היא מעל כוחותיו של הטבע האנושי. וכי יעלה על הדעת שאדם יאהב את חברו כפי שהוא אוהב את עצמו? הרמב"ן על הפסוק מפרש שאכן הניסוח מוגזם ולא לכך התכוונה התורה: "הפלגה (לשון הגזמה) כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך". אמנם המעיין ברמב"ם הל' אבל (יד,א) יוכל לזהות הגדרה שונה למצווה זו:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

הרמב"ם מגדיר את גבולות ההלכה באופן מדוד וברור. אין התורה דורשת מהאדם לעשות לזולת את מה שהיה עושה לעצמו, זו דרישה גבוהה מדיי ואין טבע אנושי יכול לעמוד בה. לדעתו התורה דורשת מהאדם שיעשה לחברו את מה שהיה מצפה שהחברה תעשה בעבורו. כגודל הצפייה שיש לאדם מהחברה כך חובתו של האדם להעניק ולתת לחברה. הגדרת הרמב"ם למצווה זו מעמידה אותנו כחברה באתגר אמתי וסביר. בכיוון דומה מסביר בעל ספר החינוך:

לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו… שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת.

בעוד הרמב"ם מגדיר את קיומה של המצוה באמצעות פעולות מעשיות כמו ביקור חולים והכנסת אורחים, ספר החינוך מגדיר את המצוה במניעה מעוולות חברתיות כמו גנבה, שחיתות, ניאוף והסגת גבול.

תפיסת בעל ספר החינוך הכרחית לבניית חברה צודקת. ראשית יש להתרחק משחיתות, משנאה ומקנאה. אהבת הזולת תלויה בראש ובראשונה בסילוק השנאה והקנאה, ורק כך תימנע פגיעה בממונו, ברכושו ובמשפחתו. לא נתפלא אם אדם יהיה מצד אחד בעל חסד אבל מצד אחר יהיה מושחת ולא יקפיד על ממונו של חברו.

בשעה שנסלק את הקנאה מלבנו ונלמד לפרגן לאחר כפי שהיינו רוצים שיפרגנו לנו, נוכל לבנות חברה מוסרית יותר מתוך כבוד זה לזה. בימים אלו של ספירת העומר אנו נדרשים לתקן את אותו חטא שבעטיו מתו תלמידיו של רבי עקיבא, ולשאוף להיות חברת אנשים הנוהגים כבוד זה בזה, ולא חלילה שעיניהם צרה אלו לאלו; להיות נאמנים לכלל 'ואהבת לרעך כמוך' ולהימנע מכל דבר שהיינו מצפים שאחרים לא יעשו לנו.

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });