בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים הראל משכונת תלפיות בירושלים. יובל נקבר בהר הרצל בירושלים. השמועה על מותו הגיעה גם לביתם של חיה ויוסי הראל, שכנים של אותה משפחה מתלפיות אשר בנם אף הוא נקרא יובל. אף בנם של יוסי וחיה נלחם בחזירת בעת ההיא. לאחר בירור נודע כי לא בבנם מדובר, אך עוד באותו יום שישי דפקו על דלתם של חיה ויוסי והודיעו להם כי גם בנם נפל בלבנון. בשבוע אחד נפרדה שכונת תלפיות משני חיילים בעלי שם זהה, יובל הראל, שניהם נפלו בקרב בלבנון.
הסיפור המצמרר הזה הביא לכתיבת שיר בידי עמנואל צבר, שהלחינו יאיר רוזנבלום – 'ברית דמים'. המילים מרגשות עד דמעות ובאחד מהבתים נאמר: 'בלילה ההוא, אבא, הייתה צעקה גדולה. עוד זה מדבר וזה בא, הראל גם יובל, יובל גם הראל, ועיר תלפיות שכולה. ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה עוד זה מדבר וזה בא. הלילה ההוא, ייקחהו האופל, הלילה ההוא בא. ואת בדמייך חיי. המילים המרגשות של השיר אפשרו לי להבין טוב יותר את המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות.
הכיצד אפשר לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות הרי מדובר במעבר חד וקשה – האם אפשר ליצור מעבר תהומי מעצב לשמחה? אך במחשבה שנייה נאמר לעצמנו שהרי תמיד כך המציאות של עמנו, לאחר תקופת חושך מיד באה תקופה של אור, תכלית הצרות והייסורים הם הגאולה, בנינו הם חלק מהכוח שחשף את אור הגאולה והזריחה, את אור הקוממיות, ההתחדשות והתחייה בארץ ישראל. אין נחמה למשפחות השכולות – היקר לכם נלקח ועלה למרומים, ואולם אם בכל זאת מבקשים אנו נחמה פורתא, הרי שדווקא החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא התשובה. ואצטט מדבריו של נתן אלתרמן בשירו 'העם ושליחו': 'כי מותר לאומה לגיסם ,לתפקיד רק באם לבבה מאמין, שתהיה ראויה בפניהם להביט, ולומר את צידוק הדין'. יום העצמאות, יום כינונה של מדינת ישראל בת ה-65 שנה, הוא יום צידוק הדין.
אותן המילים, 'בדמייך חיי', שחיברו בין שני החיילים יובל הראל ויובל הראל משכונת תלפיות, שנהרגו שניהם באותה המלחמה, מחברות את כולנו עם הנופלים. ואנו החיים נוטלים שתי מילים אלו ואומרים שוב 'בדמייך חיי'. אנו מבקשים לומר לכל הנופלים: אתם בני בריתנו, זו הברית שבין הדמים והחיים. ברית של הפכים, ברית שבין שואה ותקומה. אני מבין טוב יותר את מילות השיר מ'לכה דודי' שאנו שרים בכל ליל שבת: "התנערי מעפר, קומי" בחצי האחד, 'לבשי בגדי תפארתך עמי' בחצי האחר. בחזון העצמות היבשות אומר יחזקאל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם" ועד "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". מחד גיסא – עצמות יבשות של מי שהיה ואיננו, ומאידך גיסא – בשר וחיות של מי שהיה והינו. כך הוא החיבור הטבעי בין יום הזיכרון ליום העצמאות. אי-אפשר להשאיר את יום הזיכרון רק כיום אבל אלא אנו נדרשים לסמוך אליו יום שבו אנו מצדיעים לנופלים ומבקשים לומר להם 'יש צידוק'; יש מדינה שנקבצו אליה מכל כנפות תבל.
"כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". אומר ריבונו של עולם לרחל: הפסיקי לרגע אחד את קולות הבכי, את עינייך מדמעה, הבנים ישובו מארץ אויב ושבו בנים לגבולם.
ברגע החיבור בין זיכרון לתודה בו בזמן שאספנו את הדמעות הזולגות מהעיניים, מבקשים אנו לשאת תפילה לריבון העולמים ולבקש שישלח רפואה שלימה לפצועי המלחמות, שיחבוש את כאבי העם ויזכנו לא רק לשבו בנים לגבולם אלא לשבו בנים מגבולם לשעה של "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אף שהרגע הזה נראה עוד רחוק לא נפסיק לסיים את תפילותינו בחשובה שבכולן: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".