פרשת תזריע – מצורע – אגודת אזוב; הכלל והפרט

 

תהליך ההיטהרות של המצורע מורכב. במהלך טהרתו נדרש המצורע להביא עץ ארז, שני תולעת ואזוב. כידוע מתנשאת קומתו של עץ הארז לגובה רב, אף ל-30 מטר ויותר, ועביו יכול להגיע לשניים עד שלושה מטרים. מצד אחר, האזוב הוא צמח תבלין נפוץ. על השילוב בין עץ הארז לאזוב מסבירים חז"ל (רש"י ויקרא ידהד): 'עץ ארז – לפי שהנגעים באים על גסות רוח מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב'. ומפרש בעל שפת האמת: 'מגביה שפלים ומשפיל גאים" – מאחר שמגביה השפל למה משפיל כדי להגביהם? אך כשמגביה שפלים שיישאר שפל אף שהוא מוגבה'. אדם אינו צריך לשאוף להיות שפל, אינו צריך לאבד את ייחודו ולטשטש את יכולתו; עליו להישאר בגובה קומתו האמתית אבל להיות שפל בעיני עצמו. ומסביר השפת אמת שזו כוונת כתוב: "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אל יתהלל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו.ֹ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' " (ירמיה ט כב-כג).

החכם הוא חכם, העשיר – עשיר, ואל להם להתעלם מייחודם ומרכושם. על החכם ועל העשיר נאסר להתגאות. הדרך שבה יוכלו החכם והעשיר לצמצם את גאוותם היא אם ישכילו לדעת שהכוחות האנושים שיש בהם ורכושם הרוחני והפיזי הרי הם מתנת א-ל. הקדוש ברוך הוא מגביה אותנו, אבל הם נשארים שפלים.

משה רבנו, שהוכתר 'עניו מכל האדם', הכיר בכוחותיו והיה מודע ליתרונותיו האנושים. ואולם אף על פי כן נשאר שפל, משום שהכיר בכך שמדובר במתנת ה'. מי שמכיר בתכונותיו ומודע לכך שהקדוש ברוך הוא הוא שהעניק לו את כישרונו, לא יגיע לידי גאווה, שהרי אין אדם מתגאה במה שלא שייך לו. מי שקומתו זקופה ובכל זאת מתגאה, עלול לחלות במחלת הצרעת שתוציא אותו מתחום החברה האנושית. בתהליך שבו האדם שב מבדידותו וירצה לחזור אל מקומו בתוך המחנה – יידרש לעבור תהליך טהרה. התורה דורשת מהאדם לאחוז בארז ובאזוב; להכיר ביכולתו הגבוהה כארזים ולמרות זאת להישאר שפל כאזוב.

אגודת אזוב הוזכרה לראשונה כשיצאנו ממצרים. האם אפשר למצוא מכנה משותף בין השימוש באגודת אזוב בצאתנו ממצרים ובין שימושה בטהרת המצורע?

בפרשתנו, האזוב עם שאר מרכיבי טהרת המצורע נטבל בדם הציפור השחוטה ובאמצעותו מזים על המצורע לטהרתו. גם בפרשת יציאת מצרים משמשת אגודת האזוב למריחת דם הפסח על המשקוף ועל שתי המזוזות, כדי לסמן את בתי בני ישראל האוכלים את קרבן הפסח בליל גאולת מצרים. גם המצורע נמצא מחוץ למחנה, וגם עם ישראל מצוי הרחק ממקומו הטבעי, בתוך מצרים הטמאה. בשני המקרים, הן אשר לטהרתו של המצורע הן ביציאת מצרים יש שאיפה למעבר ממציאות כלואה ומרוחקת – לחירות או למעמד של בן חורין, השב לטבעו ולקהילתו. בני ישראל מרחו את הדם על פתחי הדלת באמצעות האזוב בעודם במצרים כדי להשתחרר ממעמד של עבדים ולהיות בני חורין; מעם משועבד לעם נגאל. מסלול דומה עובר המצורע, שהטהרה מאפשרת לו לבוא ולהיכנס בשערי מקדש ולהקריב קרבן כשאר בני ישראל. טקס זה הוא אפוא לא טקס טהרה בלבד אלא טקס שבו עולה המצורע בהדרגה בחזרה למעמדו הקודם, למדרגה המאפשרת לו להיכנס בטהרה למקדש ולקודשיו.

אם כן, כיצד בכוח אגודת האזוב להשפיע ולאפשר את המעבר ממצר לחירות? נראה שיש בו שני יסודות משמעותיים – האזוב והאגודה. הנמיכות והשִפלות הן תנאי הכניסה בסיסי להיווצרות אגודה אחת. האדם המצורע יוצא מחוץ למחנה ומתחיל לעבור תהליך של טהרה שמשמעותו שיבה למחנה. ניתנת לו הזדמנות לחשוב על מקומו בטווח שבין האזוב לארז, להרהר על מעשיו ועל הלך רוחו. מבחינת החברה – האגודה – האזוב הוא העומד בשער הכניסה כדי להזכיר לאדם את חשיבות החברה, חשיבות האגודה, ואת מקומו החשוב של הפרט כחלק מיצירתה של אגודה זו.

בערב יום בעצמאות נקודה זו מתחברת היטב ליום עצמו. כל אחד מאתנו אוחז באגודת אזוב הדומה בדיוק לזו שאחזנו רגע לפני יציאתנו ממצרים. מחד גיסא, מדובר בחשבון נפש אישי, ומאידך גיסא – בצורך בהעצמת כוחנו הלאומי. אם כל אחד יחוש את תחושת הענווה שבאזוב ויכיר בכוחו האישי שבארז, הוא יוכל להיות חלק משמעותי מאגודה רחבה של עם ישראל במדינת ישראל.

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });