"אם אדם חטא – בהמה מה חטאה?" שאלה זו לא נשאלה מפי 'יפי נפש' ולא מפי אגודות לצער בעלי חיים – שאלה זו נשאלה בבית המדרש מפי חכמים. מי היה מצפה שחכמים יעסקו בסוגיית הכחדת הבהמות והחיות בו בזמן שהמבול השמיד בני אדם?!:
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה', אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? תנא משום רבי יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ופזר את חופתו. אמר, כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשיו שמת – חופה למה לי? אף הקדוש ברוך הוא אמר: כלום בראתי בהמה וחיה – אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא – בהמה וחיה למה לי?
גישה אחרת ושונה אפשר למצוא במקורות אחרים, למשל בספר היובלים (ה ב): "החיה והעוף וכל הרמש על הארץ כולם השחיתו דרכם וחוקותיהם ויחלו לאכל איש את רעהו". וכן חז"ל במדרש בראשית רבא כח סבורים שהכול היו שותפים לחטא:
רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר: הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר, השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר.
אם כן, לפי הסבר אחד העולם נברא לצורך אדם והכחדתו מהעולם מביאה להשמדת החי והצומח שנבראו כדי לשרתו, ולפי הסבר אחר הבהמות והחיות חטאו ולכן הושמדו. שאלת הריגת בעלי החיים נשאלה מפי חכמים בהקשרים נוספים. כאשר אדם מקיים יחסי מין עם בהמה סוקלים את הבהמה ועל כך נשאל במשנה: "הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה – בסקילה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה? אלא: לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל" (סנהדרין נד ע"א).
וכן בשעה שהיכה הקב"ה את בכורי מצרים היכה גם את בכור הבהמה, ועל כך נשאל: " 'וכל בכור בהמה' וכי בהמה מה חטאת ? אלא שלא יאמרו המצרים יראתנו (הבהמות שהן אלוהי מצרים) הביאה עלינו את הפורענות קשה יראתנו שהביאה עלינו את הפורענות קשה יראתנו שעמדה לעצמה קשה יראתנו שלא שלטה בה פורענות" (מכילתא דרבי ישמעאל בא; מס' דפסחא פרשה יג).
גם אם נדמה שניתנו הסברים דחוקים המסבירים את מיתת הבהמות, חשיבות מרובה יש לשאלה זו בבית המדרש. דווקא בנושאים שהם 'גזרת מלך' שנמנעים אנו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, מעזים חכמים ושואלים על טעם הגזרה או העונש. בכך מביעים חכמים את רגישותם המיוחדת לבעלי חיים. גם במקום שיש פגיעה בבני אדם יש לתת את הדעת בפגיעה בבעלי חיים ולא להתעלם חלילה מהשחתת הטבע והבריאה. האדם הוא נזר הבריאה, ומתוקף תפקידו קיבל את הסמכות לשמור על סביבתו:
שעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו [סובב אותו] על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז יג).
אם דאגתו של הקב"ה לשמור על הטבע והבריאה מדוע השחית את הבריאה במבול? מה חטאן של החיות והבהמות?
בכל הדוגמאות שהובאו לעיל שאלת הריגת הבהמות נשאלה אף על פי שבאותו אירוע נהרגו בני אדם. במי המבול הושמדו בני אדם, ובמכת בכורות מתו בכורי מצרים. מכאן נלמד שגם כאשר אנו עסוקים בנושאים קיומיים אל לנו לזנוח את הצורך בשמירה על הטבע. אין זו נחלתם של 'יפי נפש' אלא תפקידו של האדם לשמור על הטבע בכל תנאי החיים.
פרשות בראשית ונח יכולות לתרום להבנה מעמיקה יותר על חובתו של האדם כלפי עולמו. העולם נברא לשרת את האדם ולכן מחובתו לשלוט בעולם: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". ברם, רדייה זו אין פירושה שעבוד העולם כולו וניצולו עד לשאיבת כל משאביו כדי לרצות את תאוות האדם, כי אם שלטון השוקד על פיתוח העולם ועל תיקונו, על איזון הצריכה ועל השמירה על הטבע.