אף על פי ששמיני עצרת נראה רחוק מהלב, שכן טרודים אנו בהכנות לקראת סוכות, טוב שנכין את עצמנו גם לשמיני עצרת. אמנם אין מצוות מיוחדות ביום זה אבל הוא יום משמעותי ונכון שנכיר במטרתו החשובה.
הרמ"א כותב בהלכות סדר ליל שמחת תורה: "וקורין יו"ט האחרון 'שמחת תורה', לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה. ונוהגין שהמסיים התורה, והמתחיל בראשית, נודרים נדבות, וקוראים לאחרים לעשות משתה…" (תרסט, א).
לשמיני עצרת יש מעמד כפול. מחד – הוא מחובר לחג הסוכות, ועל כן קרוי הוא שמיני, כלומר שמיני לסוכות. מאידך – הוא רגל בפני עצמו (כמבואר בסוכה מח ע"א). ממד כפול זה בא לידי ביטוי גם בנוסח התפילה. יש הגורסים: "שמיני – חג העצרת הזה", כלומר, חג העומד בפני עצמו וקרוי עצרת. ויש הגורסים: "שמיני – עצרת החג זה", כלומר, יום נטול שם עצמאי, העוצר את חג הסוכות (ט"ז או"ח תרסח א).
יש כמה היבטים להלכה ששמיני עצרת נחשב כרגל בפני עצמו. נתבונן בפרושו של רש"י סוכה (מח ע"א) ד"ה 'רגל בפני עצמו': "שאין יושבין בסוכה". רש"י בוחר לאפיין את שמיני עצרת כיום שלא יושבים בו בסוכה. במילים אחרות, אין לשמיני עצרת מצוות מיוחדות המאפיינות אותו כרגל עצמאי; אין בו משהו חיובי הגורם לו להיחשב רגל נפרד. עובדת היותו 'רגל בפני עצמו' מתבטאת בכך שאין עושים בו מעשה, שאין יושבים בו בסוכה, ותו לא!
דברי רש"י תמוהים ביותר – הכיצד אפשר לומר שהמאפיין של יום טוב הוא שאין יושבים בו בסוכה?! הגרש"י זווין ז"ל עורר קושי זה בספרו 'המועדים בהלכה', וציין שרש"י כנראה הסתמך על תרגום יונתן לפסוק "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט לה): "ביומא תמינאה כנישין תהוון בחדווא מן מט ילכון לבתיכון" (מסוכותיכם לבתיכם). הרי שזהו מאופיו של החג, עצרת מן הסוכה אל הבית. כדי להבין את דברי יהונתן בן עוזיאל לעומקם, נעמוד על מילה מרכזית שהוא הוסיף – "בחדווא" – בשמחה!
חג הסוכות, חג האסיף, הוא מבחינות מסוימות סוף וסיום. עבודת הקציר שהחלה בפסח הגיעה כעת לסוף דרכה. כעת עסוקים כולם באסיף. אחרי חודשים רבים של עבודה מאומצת וקשה זוכה האיכר ליהנות מפרי עמלו. האווירה השוררת – אווירה של שמחה היא, שמחה טבעית ואמתית, כאמור: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". דווקא בתקופה זו שבה השמחה גואה, מצווה אותנו התורה: "ושמחת בחגך" (דברים, טז, יד). על השמחה הטבעית, הגשמית, להשתלב בשמחה של מצווה – שמחה רוחנית. כשם שחקלאי מונה ושוקל את יבולו, כך מודד הוא בדקדוק את לולבו; אווירת השמחה שבשדה, תוכנס גם לסוכה ותסייע ביצירת שמחת חג בה. האיכר, שעד כה עבד במרץ רב בשדה בכל גופו ומאודו, יושב כעת בסוכה ומקיים את מצוות התורה בכל גופו ומרצו.
ברם, מה צפוי לו לאותו יהודי 'ביום שאחרי'? חורף קר וקודר עומד בפתח. העבודה הקשה של חרישה וזריעה עוד לפניו, ועצם המחשבה על כך מעכירה את רוחו. זה עתה ביקר במקדש וזכה לקרבת אלוקים, וכעת הוא נדרש להתמודד עם חודש מרחשוון הקרב ובא, שכשמו כן הוא – מר וטפל, חסר כל ריענון רוחני. כיצד ימשיך לקיים מצוות מתוך שמחה ולשמוח מתוך מצווה, והרי כבר אין סוכה המסוככת מעליו בענני שכינה, ואף אין אתרוג או לולב, שיוכל לנענע בהלל?
הפתרון לבעיה זו נעוץ בדבריו הנפלאים של יונתן בן עוזיאל – זהו תפקידו של שמיני עצרת: "כנישין תהוון בחדווא מן מטילכון לבתיכון"! התסריט שציירנו איננו נכון. אין מעבר חד מפסגה של שמחה והתעלות לתהום של קדרות ואפרוריות. ישנו שלב ביניים המכין את האדם לקראת התקופה החדשה. אווירת השמחה, שהייתה רוויה בקיום מצוות אינטנסיבי, תמצא את ביטויה ברגל נוסף המאופיין בכך שאין בו שום מצוה מחודשת.
לזאת כיוון רש"י, שפירש "'רגל בפני עצמו' – שאין יושבין בסוכה". כדי למנוע הידרדרות מהירה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מוסיפים אנו עוד יום לחג הסוכות, יום שיש בו ממד כפול: מקושר הוא לחג הסוכות מצד מצוות השמחה שבו, אך חסר הוא את כל הסממנים החיצוניים של החג – אין סוכה ואין ארבעה מינים. אנו נשארים "ערומים ממצוות", והשמחה הפנימית שהוחדרה בנו מתגלה בטבעיותה.
רגשי השמחה וההתעלות שרכשנו בסוכה ימשיכו ללוות אותנו גם בבית, ולשם כך חוגגים אנו את יום שמיני עצרת – כדי להכניס את השמחה שהסתייעה בכלים חיצוניים אל בית הקבע, המאופיין בשגרה ממושכת: "כנישין תהוון בחדווא מן מטילכון לבתיכון"! אווירה זו שהכנסנו אל הבית פנימה, תסייע בידינו לעבור טוב יותר את תקופת החורף הקשה והשגרתית. אם כן, שמיני עצרת מאפשר לנו להעביר את ההתעלות הגדולה שספגנו בחגים אל תוך חיי החול הסוערים.