קריאתה של פרשת כי תבוא חלה מדי שנה לפני ראש השנה. וכך מובא במגילה לא ע"ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה".
בעלי התוספות על הסוגיה מבקשים לומר יותר מזה – פרשת כי תבוא לא תחול בשבת הסמוכה לראש השנה אלא דרושה הפסקה של שבת בין פרשת הקללות (כי תבוא) ובין ראש השנה. לכן ישנן שנים שבהן אנו מפצלים בין פרשת ניצבים לבין פרשת וילך: "לכך נראה לי הטעם שאנו מחלקים אותן, לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר"ה בפרשה, שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לר"ה".
לדעתם צריכים אנו להפסיק בין פרשת הקללות לבין ראש השנה. ולדוגמה, השבת אי"ה נקרא פרשת כי תבוא (פרשת הקללות) ובשבת הבאה, החלה לפני ראש השנה, נקרא אי"ה בפרשת ניצבים. כך אנו מבצעים הפסקה בין הקללות להתחדשותה של השנה.
הרב קוק מגדיר את התהליך הנפשי של האדם בעשותו תשובה ומחלקו לשני חלקים: "חשבון הנפש וסלוד היראה, הם ניר התשובה. אומץ הדעת וצהלת הרוח – ראשית תבואתה".
השלב הראשון הוא שלב חשבון הנפש. ייסורים ומכאובי נפש מעוררים את האדם לחשבון נפש, לשאלות ולתהיות על דרכו הרוחנית. בשלב זה סולדת הנפש ממעשיה הרעים, קרועה ובוכייה על מחדליה וחטאיה. בשלב זה נזכר האדם בצרותיו ובייסוריו. הרב קוק מגדיר שלב זה 'ניר התשובה', דהיינו שלב החריש, השלב הבוסרי של התשובה. בסיומו של השלב הראשון שבו האדם מתפלל על שתכלה שנה, קללותיה וייסוריה, מתחיל בניין הנפש. שלב הזריעה והנביטה שבו הנפש מתפתחת ופורצת קדימה, נבנית מחדש ומתמלאת ברוח חדשה. שלב אופטימי המבקש: 'תחל שנה וברכותיה'.
בפרשת כי תבוא יש וידוי (מעשרות) וקללות, שלב מייסר ומייגע. אולם בשבת פרשת ניצבים, הסמוכה לראש השנה אנו כורתים ברית עם הקב"ה. בשלב זה אנו מתעלמים מהייסורים וממכאובי הנפש ומתכוננים לשלב השני של התשובה, שנעשה מרוחב הדעת וכלשונו של הרב: 'אומץ הדעת וצהלת הרוח'.
ר' אברהם חזן הטיב לנסח בפיוטו לראש השנה את התחושה שאנו חשים בין סיום הקללות ובין הצפייה לברכות באלו הימים:
"אחות קטנה, תפילותיה
עורכה ועונה תחינותיה
אל נא, רפא נא למחלותיה
תכלה שנה וקללותיה
תחל שנה וברכותיה"