בפרשה הקצרה והמורכבת של בן סורר ומורה טמונים יסודות מרכזיים בסוגיות הקשורות לחינוך הילדים. התבוננות בפסוקים מגלה את המעורבות הגדולה של ההורים בענישת בן סורר ומורה:
(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: (יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ:(כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: (כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (דברים כאי ח-כא).
ההורים מגיעים לבית הדין ומצהירים על שהושקעו כל המאמצים האפשריים לחינוך הילד, והוא בכל זאת אינו שומע בקולם. ההורים אינם מנסים לטייח את העובדות ולא מנסים להאשים אחרים במצבו הקשה של בנם. במידה מסוימת ההורים מודים בכישלון: לא הצלחנו. בית הדין אינו מטיל את האחריות למצב על כתפי הבן אלא שולח 'עובד סוציאלי' שתפקידו לבדוק את המצב בבית. וכך דורש הספרי: ' "איננו שומע בקולנו" – ולא חרשים'. כלומר, אם ההורים חירשים הבן אינו נענש. דרשת הספרי קשה – וכי למה שחירשות תשנה את תמונת המצב והבן יהיה פטור מעונשו? אם הפטור היה נובע מכך שהבן חירש אפשר היה להבין, שכן אינו שומע, אבל מה הקשר לחירשותם של ההורים?
נוכל להסביר שמדובר בחירשות מסוג אחר. התורה דורשת מההורים להיות קשובים לעצמם בשעה שהם מוכיחים את ילדיהם. יש פעמים שאנו מוצאים את עצמנו כועסים על ילדינו ואין אנו שומעים את עצמנו. לפעמים אנו דורשים מהילדים יותר מיכולתם משום שלא הקדשנו להם די תשומת לב. התורה דורשת מאתנו לשמוע את עצמנו בבחינת 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'. כאשר אחד מההורים אינו קשוב לעצמו – סירחונו של הבן תלוי בו עצמו, ולכן הבן אינו נענש.
מאז המהפכה הגדולה של יהושע בן גמלא, שאפשרה הקמת בתי ספר בכל אתר ואתר, נפתחו מסגרות חינוכיות שונות ומגוונות. שרביט החינוך נמסר למורים המתאמצים לחנך את הילדים בתנאים קשים. הכיתות מאוכלסות לעייפה, בכיתה ישנם ילדים עם בעיות נפשיות, המשאבים מצומצמים והמורים הם העומדים בין הפטיש לסדן; בין ההורים למשרד החינוך.
במהלך השנה ישנם הורים הבאים בשערי בית הספר מלאים טענות כלפי המערכת. אין הם אומרים, שהילד 'איננו שומע בקולנו' בבית בזמן שהוא כבול לטלוויזיה בכבלים; אין הם מוכנים להודות שילדם אינו מתעניין בהם בשעה ששקוע עמוק במחשב. כאשר ההורים שומעים שבנם אינו מתנהג כשורה בבית הספר הם מופתעים. הבן חוזר לביתו לאחר שנענש, בוכה עד לב השמים, וההורים חומלים על הבן המסכן, שתמול שלשום לא שמע בקולם – ולא מבינים כיצד מטיחים בו ביקורת בבית הספר. למחרת ההורים קמים משנתם והולכים לבית הספר עם הילד – יש קואליציה משותפת ומאוחדת שמטרתה להגן על הבן המסכן. באים הם אל שערי בית הדין (בית הספר) ובמקום לומר את האמת – 'בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא' ובמילים אחרות: זולל טלוויזיה ושבע ממחשב, מתחצף ללא הרף ואין אנו שולטים בו בבית, עומדים ההורים שאינם יודעים לבקר את עצמם ואומרים: 'מורה סורר מה לך להציק לבננו הטוב והממושמע, האהוב והחביב הוא מתנהג טוב כל כך בבית, אף אחד לא מפריע לו, שם הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. שעות רבות יושב הוא בחדרו בבית מול המחשב והטלוויזיה, כל כך שקט – מה אתם רוצים ממנו?!
אנו בעיצומו של חודש אלול ובתחילתה של שנת הלימודים. חשוב לזכור שהילדים חוזרים לבית הספר לאחר חופש גדול, שבמהלכו אנחנו ההורים התמודדנו עם אתגרי החינוך – והיה לא פשוט. טוב שנזכור כמה קשה לחנך ילדים בבית לפני שאנו מטיחים ביקורת במורים ובגננות המטפלים בעשרות ילדים שנדרשים לעמוד במסגרת לימודית.
פרשת בן סורר ומורה מתארת הורים הבאים לבית הדין שנמנעים מלהטיל את האשמה על אחרים ואומרים את האמת כהווייתה: 'בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו'. יש לראות במורים שליחים ושותפים בחינוך ילדנו ולא לתלות את סירחון ילדנו בהם. כמובן שביקורת חיובית רצויה וחשובה אבל נכון להימנע מלהטיח אשמות גורפות בצוות החינוכי.