בפרשתנו ישנה סתירה בין שני פסוקים. מחד גיסא נאמר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה" (דברים טו,ד), ומאידך גיסא, בהמשך נאמר: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ' (שם, שם,יא). פסוק אחד מתאר אוטופיה שאין בה מציאות של עוני, והאחר מתאר עוני נצחי בלא הפסקה. רש"י מיישב את הסתירה: 'אפס כי לא יהיה בך אביון – ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון – אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום – אביונים בכם'.
שמא נוכל להציע אפשרות אחרת ליישוב הסתירה: ייתכן שהפסוקים משקפים שתי מציאויות כלכליות. האחת סוציאליסטית ושואפת לצמצם את תופעת העוני, ואחרת קפיטליסטית ודוגלת בתחרות המובילה למציאות שיש בה עוני. איזו מהתפיסות נכונה? האם הכוונה בתורה היא ששתי התפיסות הללו לגיטימיות? "אפס כי לא יהיה בך אביון" – נאמר סמוך לדין שמיטת כספים. במצווה זו שאיפה לגישור על הפערים ולחילוץ החלש מידי המלווה העשיר: להפסיק פעם בשבע שנים את התביעה להשבת החוב. ואולם התורה יודעת שאי-אפשר לקיים צורת חיים מעין זו לנצח. כיוון שאז יופסקו ההלוואות לאלתר, ולכן מערכת היחסיים בין חלש לחזק; בין עני לעשיר – תתקיים תמיד, ועל כן מנוסח הפסוק האחר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".
ייתכן שנקודה זו קשורה לשאלה יסודית יותר: האם תופעת העוני היא מעשה ידיו של הקב"ה או מחדל אנושי? האם יהיה נכון לחשוב שאם עם ישראל היה חי בצורה חיים כלכלית מסוימת לא היו בקרבו עניים? האם הבחירה בשיטת חיים קפיטליסטית היא היוצרת את תופעת העוני?
רש"י מבקש ליישב את הסתירה בין הפסוקים בתליית הדבר במעשינו – בשעה שנעשה רצון ה' לא יהיה עוני. ייתכן שלדבריו לא מדובר בשכר על המעשים הטובים אלא בתוצאה ישירה של מערכת כלכלית חברתית נכונה.
במסכת בבא בתרא (ח ע"א) מצוטט דיון המתקיים בין טורנוסרופוס הרשע ובין רבי עקיבא על העוני ועל הצורך של החברה לעזור לעניים. רבי עקיבא מדמה את העני לאדם שנחבש בבית האסורים, ואת עם ישראל לחברה הנמצאת מחוץ לכותלי הכלא ומצווה לעזור לאסיר. משתמע מדבריו שהעוני הוא עונש של הקב"ה המוטל על האדם , והתרופה לעוני היא הערבות ההדדית.
בגמרא בתענית כא מסופר על אילפא ועל רבי יוחנן שלמדו תורה והיו עניים, וקיבלו על עצמם לצאת לעבוד כדי לקיים את דברי הכתוב "אפס כי לא יהיה בך אביון". יום אחד ישבו תחת קיר רעוע ואכלו לחם. בזמן אכילתם באו שני מלאכי השרת, ורבי יוחנן שמע שאחד אמר לחברו: נפיל עליהם קיר זה ונקטלם, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! ענה לו המלאך האחר: נעזבם, שיש בהם אחד שעומדת לו שעתו. רבי יוחנן הבין שהוא זה ששעתו עומדת לו והחליט לחזור לבית המדרש ולבסוף נעשה ראש ישיבה. אילפא לא שמע את שיחת מלאכי השרת והחליט לצאת לעבודה כדי שלא להיות במעגל העוני. אמנם בתלמוד כתוב גם שחבריו הוכיחו אותו על שעזב את בית המדרש ולולא מעשה זה היה גדול הדור, ואולם אילפא נאחז בעמדתו והיה שלם לחלוטין בהחלטתו. מעשהו של אילפא תומך בהשתדלותו הפשוטה של האדם לצמצם את מעגל העוני ביציאה לעבודה ולא לראות בעוני גזרה אלוקית.
ישנן שתי גישות איך לבדוק את קו העוני, ושתיהן נכונות. לפי גישה אחת, הבודקת קו עוני מוחלט, יש לבדוק את סל המצרכים המינימלי הדרוש לקיומה של משפחה. לפי הגישה האחרת בודקים קו עוני יחסי: יש לבדוק את רמת החיים היחסית של המשפחה במסגרת הקהילה, ואם היא נמוכה מהממוצע – המשפחה מוגדרת ענייה. שאיפתה של החברה לצמצם ככול האפשר את העוני המוחלטו אך יהיה קשה להתמודד עם עוני יחסי. טבע האנושות היא לתחרות היוצרת פערים גדולים ולא יהיה אפשר להימנע מכך.
ייתכן שזו התשובה לסתירה בין הפסוקים: התורה דורשת מאתנו למנוע מציאות של משפחות שאין ברשותם סל מצרכים בסיסי לקיומם – אפס כי לא יהיה בך אביון. בהמשך התורה קובעת שעני לא יחדל מקרב הארץ, דהיינו קו העוני היחסי ימשיך לעולם מתוקפה של תחרותיות.
כדי לצמצם את קו העוני המוחלט מציעה התורה מערכת של הלוואות וצדקה. החברה צריכה לאמץ את דרכו של אילפא ולעודד את האנשים לצאת למעגל העבודה מלבד יחידים שעומדת להם השעה ורואים ברכה גדולה בלימודם.
והחשוב מכל – אל לנו לשכוח את דבריו של רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע, שאף על פי שהעוני הוא הכרח וגזרה אלוקית, מוטלת חובה מוסרית על החברה לעזור לעניים, וכפי שמסכם זאת הרמב"ם: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (רמבם מתנות עניים י,ב).