מיכה הנביא מבקש מהעם לזכור מאורעות שהתרחשו לאחר יציאת מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'".
בצאתו ממצרים עבר עם ישראל אירועים רבים, ובכל זאת את פרשת בלק זקוקים אנו ללמוד ולזכור באופן מיוחד. לא די בזכירתו של הצר הצורר עמלק, המבקש להשמיד ולכלות את ישראל, אלא יש לזכור אף את העמים שביקשו לכלות את ישראל בדרכים אחרות וערמומיות כמו בלק ובלעם. חז"ל התייחסו לפרשת בלעם מכיוון אחר: "משה כתב חמשה ספרי תורה, וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם" (ירושלמי סוטה ה,ו). גם בתלמוד הבבלי אנו מוצאים אמירה דומה: "ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב" (בבא בתרא יד ע"ב).
אך נראה שיש הבדל מהותי בין הברייתא הנמסרת בבבלי לבין מקבילתה הארץ ישראלית. נקודת המוצא הטקסטואלית לבחינת הבדל זה היא הכפילות של פרשת בלעם. הרי משה כתב את כל התורה, ומדוע לחזור ולהזכיר בנפרד שמשה כתב את פרשת בלעם? רש"י מסביר: 'ופרשת בלעם. נבואתו ומשליו, אף על פי שאינן צורכי משה, וסדר מעשיו'.
ננסה להציג הסבר אחר המתאר את פרשת בלק בפרספקטיבה אחרת. לעולם לא נוכל להוכיח אם ניסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל התרחשו באמת, משום שעם ישראל ניצב הרחק – אף בשעה שבלעם עומד בראש צורים ומנסה לקלל את ישראל אין הם יכולים להבחין בו בעודם יושבים למטה. דווקא משום כך אנו נדרשים לתוספת חיזוק לפרשת בלעם.
כנגד המערערים אומרים חז"ל שמשה כתב גם את פרשת בלעם מפיו של הקב"ה. רבי משה סופר מחדד נקודה זו בספרו 'חתם סופר' חלק ב' סימן שנ"ו: 'נחזור להנ"ל כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפ' בלעם מי הגיד לנו, מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו… וישראל היו שרויים במדבר ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר, שמביטים עליהם מראש ההר הזה, ושמנחשים עליהם. ואפי' משה לא ידע ורק מפה הקב"ה'.
פרשת בלק מתעדת אירועים המתרחשים מאחורי הפרגוד. אין אחד היכול להעיד על אמיתותם חוץ מקבלה במסורת ממשה ששמע מהקב"ה. ייתכן שפרשה זו נכתבה כדי להטמיע בנו את האמונה שבמהלך הדורות ישנם המבקשים לקלל ולהשמיד את האומה היהודית ואיננו יודעים או מודעים לכוונת הגורמים עוינים, שכן לא כל תכנון ידוע לאנשי אמ"ן והמוסד. והקב"ה בכבודו ובעצמו מסכל את מזימתם בדרכים שונות.
נקודה נוספת שמתחדדת בתוך הפרשה – דווקא בלעם הצופה מהצד מחמיא לעם ישראל. בלעם משבח את הצניעות של ישראל: "מה טוב אוהלך יעקב משכנותך ישראל", ואת שורשיו החזקים. לא פעם קורה שמחמאות שומעים דווקא מאורחים או מאנשים הצופים מבחוץ, ואילו החברה והקהילה ביקורתיות כלפי עצמן בשל עיסוקן בתככים פנימיים. ראייתו של בלעם מראש צורים מיוחדת ביכולתה לראות פנים אחרות בעם ישראל. בלעם פוגש את ישראל ברגע של משבר שבמהלכו נאלץ העם להיפרד ממנהיגיו מרים, אהרון ומשה. שמא זה רגע מיוחד וטוב לקלל ולפגוע…
גם בימים אלו, שהנסתר רב על הגלוי, ואנו עומדים ברגעים מכריעים בהווייתה של מדינת ישראל, אין ביכולתנו לצפות את הנולד. אבל מתוך הפרשה נלמד שהקב"ה שומר עלינו אפילו אין אנו יודעים על כך. נלמד מברכותיו של בלעם שלא לגמד את תדמיתנו, שכן מבחוץ אנו נראים טובים יותר וחזקים יותר בזמן שמחמת מריבות פוליטיות וחברתיות אנו רואים את עצמנו כחלשים יותר.
אם כן פרשת בלק היא נדבך יסודי וקיומי לאמונתנו, ושמא זו הייתה כוונת חז"ל במסכת ברכות יב ע"ב: "רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור". ראויה פרשה זו להיאמר מדי יום בקריאת שמע בשל המסר האמוני שהיא משדרת, אבל מפאת טורח הציבור נמנעו מלתקן זאת. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.