'וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל' (במדבר כ, כט). לאחר פטירת אהרן היה אבל לאומי בעם ישראל – אחד לא נעדר ממנו. חז"ל הבחינו בין תיאור הבכי בעת פטירתו של אהרן לבין התיאור בעת פטירת משה: 'וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה' (דברים לד, ח). לדעתם, בעוד אצל אהרן היו אבלים כל בית ישראל לאחר מות משה היו אבלים רק בני ישראל. מסביר המדרש אגדה (כ,כט):
'יבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. [גדול מה] שנאמר באהרן, יותר ממה שנאמר במשה, [במשה] לא בכו אותו כי אם האנשים, אבל באהרן בכו אותו האנשים ונשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשים שלום בין איש לאשתו ובין אשה לחברתה'.
אהרן היה מטפל בבעיות שלום בית, ולכן אף הנשים הרגישו בחסרונו ולא רק הגברים – הן השתתפו באופן פעיל באבל, ונקודה זו מודגשת בכתוב: 'בית ישראל'. ולא 'בני ישראל'.
הסבר נוסף נעוץ בהבחנה שבין תפקידו של משה ובין תפקידו של אהרן. במשנה באבות (א,יב) כתוב: 'הלל ושמאי קבלו מהם הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', ומסביר הרמב"ם בפירושו על המשנה:
'אמרו שאהרן עליו השלום, כשהיה מרגיש או כשהיו מספרים לו על אדם שתוכו רע, ושבידו עבירה, היה מקדים לו שלום, ומתחבר עמו, ומרבה לספר עמו. והיה ההוא מתבייש, ואומר: אוי לו, אילו ידע אהרן צפוניו ומה שיעשה, לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן לדבר עמי, ואמנם אני אצלו בדמות איש מעלה. הרי אני מצדיק את מחשבתו. ויחזור בתשובה, וישוב להיות מתלמידיו, ומן הנהנים ממנו עצה ותושיה'.
הדרך של אהרן הייתה לאהוב את האדם באשר הוא אדם ולא לבדוק בציציותיו. אהבה זו בכוחה אף לקרב את הבריות לתורה. זאת ועוד, אהרן לא היה שליט ולא היה צריך להנהיג את העם ולכן היה באפשרותו לגשר ולפשר בין מריבות, ובכך קנה את האהדה מהציבור. משה היה מנהיג, והייתה מוטלת עליו ההכרעה – גם אם היא כואבת – ייקוב הדין את ההר. סביר להניח שהחלטות שקבל משה לא היו מקובלות על כל הציבור ולכן אלו שנפגעו ממנו נמנעו מלבכות על משה בעת פטירתו.
בעת שהעצימו חז"ל את רדיפת השלום של אהרן – לימדונו פרק חשוב בגישור. חז"ל מתארים את הטקטיקה של אהרן במסכת אבות רבי נתן פרק יב:
'וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו. אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו, והולך אהרן ויושב לו אצל האחר. ואמר לו: בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל'.
אהרן היה מקיים ישיבות נפרדות ובאמצעותן הוא סייע לצדדים ליישב את הסכסוך. במקרים שבהם הסכסוך בין הצדדים היה קשה מאוד, ולא היו יכולים לתקשר איש עם רעהו עקב חוסר האֵמון ביניהם, היה אהרן יושב בנפרד ומאפשר להם להתבטא בחופשיות ולהביע את רגשותיהם באווירה רגועה, נינוחה ובלתי מאיימת, בלי חשש שיגיעו הדברים לצד האחר בלא הסכמתם או ידיעתם.
תפקידו של המגשר לנהל תקשורת בין הצדדים ולתרגם את המידע שקיבל בכל אחת מהפגישות הנפרדות שקיים, לשפה ניטרלית ולא פוגענית, תוך הדגשת נקודות העשויות להביא לסיום הסכסוך. במקרה המתואר באבות דרבי נתן, בחר אהרן להדגיש את הצער של האחר כדי לפתוח פתח להורדת המתח ועידוד ההידברות בין הצדדים.
משה, כמנהיג ושופט, חייב לקבל החלטות – ופעמים שהיו כואבות – וגרמו לחלק מהציבור לשנוא אותו. אהרן היה מנהיג רוחני והיה באפשרותו לתפקד כמגשר. כך קנה אהדה רבה בציבור – שכולם בכו בעת פטירתו.